המבדיל בין קודש לחול / הרב עקיבא קשתיאל
מצות הבדלה מתקיימת בשני שלבים- הבדלה בתפילה והבדלה על הכוס. בתחילה, תוקנה ההבדלה בתפילה, וכשהעשירו תקנוה על הכוס (גמ' ברכות ל"ד).
ההבדלה שבתפילה תוקנה בתוך ברכת חונן הדעת, והטעם הוא: "מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה" (ע"פ גמ' ברכות ל"ג), ובלשון התלמוד הירושלמי: "אם אין דעת- הבדלה מנין". המעבר מהקודש אל החול דורש מודעות ושימת לב. ובכלל, בכל ההבחנות וההבדלות שיש בחיים צריך דעת והתבוננות. חיינו מלאים חילוקים- מתוק ומר, חמוץ או חריף, ערב או בוקר, איש ואשה, אבא ואמא, טמא וטהור, אסור ומותר, ועוד ועוד. איכות החיים מתגלה במידה בה אנו יודעים להבחין בכוחות ובכישורים שיש בהם. טשטוש ההבדלים "מפספס" את החיים. אם נאכל בבוקר כמו בצהריים, ולא נבחין בין מתוק למר- הפסדנו חלק מהעושר שיש בחיים. אם אבא יהיה כמו אמא, ואשה תתנהג כמו איש- הפסדנו את מה שבאמת יש בחיים.
ההבדלה היא המאפשרת לחיות את החיים בכל מלא האיכות והעושר שיש בהם.
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מדובר על הקודש והחול. טשטוש ההבדל בין הקודש והחול מעמיד אותנו בתמונה ערפילית של קודש מזויף ושל חול מבולבל. מושגי החול נכנסים לתוך הקודש, ואין פגישה בהירה עם הקודש. כך מסר הנצי"ב מוולאז'ין לבנו, ר' חיים ברלין (רבה של ירושלים), לפני פטירתו, בעקבות סגירתה של ישיבת וולאז'ין, על רקע סירובו של הנצי"ב להכניס לתוכה לימודי חול: "שהקב"ה רמז כל זה בתורה, שאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול", היינו שכל ענייני חול המתערבים בקודש בלי הבדל, לא די שאין לימודי חול מקבלים קדושה אלא אף זו שענייני לימודי הקודש מתקלקלים מהם..." (הציטוט המלא בספר "צדיק יסוד עולם", עמ' 124).
ההבדלה בין הקודש ובין החול איננה זלזול בחול והמעטת חשיבותו. ההיפך הוא הנכון. דווקא ההבחנה היא זו שלבסוף נותנת את המקום הנכון והאמיתי של כל דבר. כשהקודש הוא קודש, אז החול מקבל את ערכו האמיתי, ככלי לקודש, וכמגלה אותו (עניין זה דורש הסברה מכמה צדדים, והוא נושא למאמר בפני עצמו).
כשאנו יוצאים משבת, בה העונג שורה, המנוחה, לנפש ולגוף, יש צורך בשימת לב ובהבדלה. ימי החול אינם מגלים בתוכם את אותה הקדושה. אם חפצי איכות חיים אנחנו, מוכרחים אנו לשוב אל העמדה המוסרית ששייכת אל חיי העולם הזה, ומיד בתפילת ערבית של מוצאי שבת אנחנו חוזרים אל האמירה: "והוא רחום ויכפר עון ולא ישחית וכו'". יש חשבון, זהירות, דריכות. אנחנו עדיין בעולם הזה, הדורש כבישה מסוימת של הכוחות, שליטת השכל על הרגש והחושים, ושאר חלקי העבודה המוסרית. בלא ההבדלה הזו, בטשטוש התחומים, נופלים ח"ו לבלבולים, לכניעה לחולשות, ולהתמכרות לחיים בצורתם הנמוכה.
והכלי הנדרש להבדלה הוא הדעת. "אם אין דעת הבדלה מנין". ראיה שטחית, חושית, לא מבחינה אלא רק במה שנראה כלפי חוץ. הדעת חודרת פנימה, אל התוכן, אל המבנה המופשט של כל דבר ודבר. וע"י כך ניתן להבחין, לזהות את עניינו ומהותו של כל עניין. את תפקידו, ואת הצורה שבה הוא יממש את הייעוד אליו נוצר. החוש לא מרגיש כ"כ את ההבדל שבין שבת ליום חול. העין השטחית גם לא כ"כ מבחינה את ההבדל המהותי שיש בין קודש לחול, או גם בין איש ואשה, אב ואם, ועוד ועוד. כך אמרו חז"ל: "הוא בשמו והיא בשמה- יש בו משום דרכי האמורי" (שבת ס"ז, וראה עין אי'ה שם). הדעת היא מעניקה לנו את איכות החיים, מעמידה אותנו בפני המכלול העשיר שיש בעולמו של הקב"ה, מעליונים עד התחתונים, מדורות ראשונים שהם כמלאכים עד דורות אחרונים שהם כבני אדם (גמ' שבת קי"ב).
ובשכלולה של הדעת- ביישרות ובטהרה- אנחנו מזהים יותר ויותר שלבים שניתן לעלות אליהם בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. מדרגות ע"ג מדרגות נחשפות אלינו בעיני רוחנו, ואנו נכספים אליהן ושומרים על מקומן, בהבדלה שבין העתיד להווה, בין הקודש לחול, ובמסילה זו- נעלה.