מצוה מיוחדת מופיעה בסופה של פרשתנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם"- "שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו..." (ספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה מ"ז).
ולשון חכמינו ז"ל: " ולא תתורו אחרי לבבכם- זו מינות... ואחרי עינכם- זו זנות". לדעת חלק ממוני המצוות, נמנו כאן שתי מצוות- לא ללכת אחרי הלב, ולא אחרי העיניים (ראה בספר שערי תשובה לר' יונה, ובספר חרדים לר' אלעזר אזכרי).
המילה המיוחדת "תתורו" מיד מעוררת לנו את הדמיון לתחילת הפרשה. המרגלים הולכים "לתור" את הארץ. כשנשלחים לתור, להסתכל, להתרשם, לשפוט ולהביע עמדה- צריך זהירות גדולה. בקלות ובלי לשים לב אנחנו יכולים "להלביש" על המציאות את העמדה שלנו. לנו יש זווית, נטיה לצד כלשהו, לפעמים גם "אינטרס" ונגיעה. כשאנחנו מסתכלים על הסובב אנחנו עלולים לשפוט ולהעריך את המציאות לפי אותה משיכה שקיימת בתוך הלב שלנו.
אבל לא בהכרח שזו אכן המציאות, זו הפרשנות שאנחנו נתנו לה. זה מה שמשך אותנו, זה מה שהרשים אותנו, או להיפך. כשהנטיה הזו של השפיטה ה"אנוכית" מתגברת באדם, נוצר מצב שכל מפגש עם הסובב מושך אותו בצורה לא מבוקרת. הוא לא מחובר לאמת, למהלך יציב ומתקיים, הוא נסחף אחרי הלב ואחרי העיניים. כל מפגש וגירוי נמדד לפי "מה זה עושה לי" באותו רגע. האדם בקלות יכול לצאת מעולמו הקבוע והנבנה.
"הקנאה, התאוה, והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
לתיירים יש תפקיד. הם קולטים רשמים חדשים, מסוגים שונים. ניתן ללמוד מהם הרבה. יש תיירים בעולם הטבעי ויש תיירים בעולם הרוחני (ראה פנקס י"ג, אות נ"ב). אבל בתיירים יש גם סכנה. לפעמים, "מרוב עצים לא רואים את היער". מרוב רשמים אין לאדם עמדה משלו. הוא נסחף ומתלהב מכל רושם חולף, תר והולך אחר ליבו ואחר עיניו, ובתוכו פנימה לא נבנה דבר יציב ומסודר.
הציווי "ולא תתורו" מדריך אותנו כיצד לבנות חיים אמיתיים, חיים איכותיים. אל תלכו שבי אחר כל רושם שפועל איזשהו פעולה על ליבכם. שימרו על היציבות. המפגש עם הרשמים יהיה טוב ומפרה אם המבנה הפנימי של החיים לא יזדעזע וישתנה. יש לשים את הלב והעיניים בתוך גבולות. "נקצר מחשבתנו ונשם לה גבול" (ל' הרמב"ם לעיל). יש להניח "מעט" בצד את הנטיה האישית המתעוררת מאליה מכל רושם שהוא, ולנסות להתרכז בעניין עצמו, באמת. לא להכניס ישר ומיד את ה"אני" ואת רגשותיו, מחשבותיו, נטיותיו ויצריו.
גם המרגלים באו עם "עיניים" משלהם, הם "הדביקו" את הראיה שלהם על המציאות, ונתנו לה פרשנות כפי הנטיה שדחפה בליבם. כשבעלי עמדה והשפעה נגועים בנגיעה כזו, אזי התוצאות חמורות פי כמה. "וילינו את העם...". אפשר לשכנע ולעורר נטיות חלשות בציבור, ולהכניס אותו לאותה נקודת מבט. הוא באמת יחשוב שכזו היא המציאות, שאי אפשר לחשוב אחרת, שמי שמאמין ולא נרתע הוא מדמיין, לא מציאותי ולא "בקרקע". יקח אחר כך זמן רב, ותדרש עבודה רבה, כדי להוציא את הציבור מחזיון השווא הזה. הצורה שבה מצטיירת המציאות, כשהיא חודרת לתודעה ציבורית- קשה מאד להשתחרר ממנה. צריך עבודת תעמולה והסברה נגדית, חינוך מתמשך, והדרכה יומיומית. צריך תודעה מתמדת, זכרון, משהו שלא ירפה, ולא יתן לנו ליפול שוב באותה נטיה, בהגררות אחר הנטיה האישית הנמוכה של העין והלב.
נשלחה לנו משמים מצות ציצית, תזכורת מתמדת. אין רגע שאנחנו בלעדיה, היא מציצה כל הזמן ומזכירה: שימרו על תודעתכם. אל תתורו. "וזכרתם". הזכרון שבמצות ציצית מכניס אותנו לעומק החיים, לעומק האישיות. הוא עלינו מלהסחף אחרי הרשמים החיצוניים שמושכים את העין והלב. "לא תתורו" הוא איננה רק פעולה שלילית, הוא בעיקר פעולה חיובית. פעולה של התרכזות, פעולה של בניין, פעולה של פקיחת עיניים אמיתית, של ייחוד הלב אמיתי.
"והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".