עניינה של המצווה הזו בכלליות הוא שאחת לשלוש או ארבע שנים, אחרי שהחקלאי הפריש את כל מתנות הכהונה, הלווִיה והעניים שמתבואתו, על הצד היותר לכתחילה ובעמידה בקריטריונים היותר מחמירים, ואחרי דין וחשבון מאוד מדויק שהוא גם מסר אותם למי שעליו היה להעבירם והוציאם מרשותו, עליו לעלות למקדש ומתוך התרגשות מיוחדת על שזכה להצליח באתגר הלא קטן הזה, לפרט בפיו בענווה ובישרות, שאכן יש משימה שהוא ביצע על הצד היותר מושלם האפשרי. מעמד מיוחד ולא שכיח שכנראה לא רבים זוכים לו.
 
בסופו של אותו וידוי לא שוכח החקלאי גם לבקש מה' :"השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל…", ועל דברים אלו אומרת המשנה[1] שהוא אומר :"עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו… וברך את עמך…". ולכאורה קשה, מהו לשון הגזרה כאן, הרי המצוות האלו כ"כ קרובות אל התודעות הפשוטות והמתבקשות מאיליהן של חסד, התקרבות ודאגה לחלש מחד ולאנשי הקודש שכל חייהם עסוקים בפיתוח והובלת הרוח הישראלית מאידך. דברים כ"כ קרובים אל השכל הישר, שקשה ולא מובן למה דווקא כאן ועכשיו הם מתוארים כגזרות אלוקיות, שמובנן הפשוט הוא שהן גבוהות הרחק למעלה מכל תודעה אנושית?!
 
על שאלה זו עונה הרב[2] שבשעה בה האדם מתעלה באמת ועושה את הטוב מצד שהוא טוב ולא משיקולים קטנוניים, זו שעת הסכנה שדווקא אז הוא יטעה לחשוב שערכו של כל אותו הטוב האלוקי עימו הוא נפגש ומדמיין שהוא מכיר באמת הוא בדיוק כפי "מה שיעלה במזלג בינתו" ולא יותר. לא שאין ערך לעמל השכלי העצום, לנקודת ההזדהות עם המעשים, אלא שלעולם יש לזכור שערך הדברים הוא לעילא ולעילא מכל השגה אנושית, מפותחת ככול שתהיה, ועל האדם לעולם לקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" "ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצוותיה, נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין". ומתוך כך הוא יכול באמת לשמוח בעמלו האנושי, לכלול אותו במקורו האלוקי ולתת לו את מקומו הנכון.
 
נקודה למחשבה.
 
אנו עומדים בעיצומם של ימי אלול, המוקדשים לחשבון נפש רציני וישר על מעשינו. מתוך העיקרון שלמדנו בשורות למעלה, מה נוכל להסיק לגבי מהלך התשובה הפרטי של כל אחד מאיתנו? אנו חיים בתקופה בה התביעה להזדהות עם ערך המעשים עצומה עד כדי כך שלעיתים נראה שזהו ה"אליל" החדש של הדור, אבל האם אנו חיים מתוך תודעה של עולם המתנהל מהגובה של ה"גזירה האלוקית"? האם אנו בעלי ענווה כלפיה? האם אנו עסוקים בהתקרבות אליה או שמא מסתפקים כל הזמן במה שעולה ב"מזלג דעתנו"?
 
_________________
 
[1] מסכת מעשר שני פרק ה'  משנה י"ג.
[2] בספר עיין איה על מסכת מעשר שני פיסקה כ"ג.