אנו נמצאים בעיצומם של ימי אלול, ימים של הרהורי תשובה וחרטה, חשבון נפש על כל העבר ומבט מלא תקווה למול ההווה.
ולכאורה אפשר לחשוב שהמהלך הוא בדיעבד אחד גדול והלוואי וכל זה לא היה, כל הימים האלו יסודם בחטא ובכישלון, וכמו שאומרים "בעזרת ה' " יבואו ימים טובים יותר בהם כל הסדר הזה של התשובה יהפוך ללא נצרך, ואכן יהיה מיותר. ואמנם, נכון שעוד נכונו לנו ימים אחרים, בהם "ידע כל יצור… ויבין כל פעול… כל הרשעה כעשן תכלה", ומכל מקום תחושת הבדיעבד צריכה עיון.
הרב[1] מסביר שעולם התשובה של האדם הפרטי בכלל לא מתחיל ממנו, הוא לא נובע מהכישלון והנפילה, ולא נקודת החיסרון עומדת ביסוד כל מהלך התשובה. בטבע היותר עמוק ויסודי של המציאות כולה, זה שבו זורמים הזרמים היותר עקרוניים ומהותיים של החיים בכלל, בהם האדם הפרטי תופס מקום כמו טיפה בים האינסוף, באותם אשדות חיים טבוע רצון עמוק, פנימי וטבעי, שלא לעמוד על אותה מידה, של עלייה על מסלול בעל כיוון התקדמות, השתפרות והשתכללות מתמדת. אי עמידה על מקום אחד, אלא רצון חיים קבוע שלא להיות משועבד לאילו שהם גבולים, כל מגבלה מהווה רק אתגר לפרוץ אותה ולצאת למרחב נהדר יותר, התמודדות עם כל חולשה ומציאת הדרך להתגבר עליה.
השאיפה הזו באה לידי ביטוי בכל מרחבי היש, הן במישורים החומריים וחוקי הטבע, עליהם קורא האדם תיגר ומסרב להיכנע להם, והן במישור הערכי מוסרי בו גם עומק הרצון הוא לעלייה מתמדת, שבירת כל שיא וטיפוס על כל פסגה שממנה תיראה הפסגה הבאה ומסמנת לאדם את האתגר החדש המזומן לו.
זהו מבט של לכתחילה גמור, של טבע יסודי קדומני לכול כישלון שבא מהיסח הדעת או מסיבות מגוונות אחרות. כשאדם מתבונן על מהלך התשובה הפרטי שלו בפרספקטיבה הנכונה והראויה הזו, לא די שסרה ממנו בעיקרון כל תחושת ההחמצה והכישלון, אלא שעוד הוא מתמלא בכול הכוחות המתאימים ומתעצם גם בתיקון כל התקלות האישיות שלו, והשלמת החסרונות שלא התחילו ממנו אלא שהוא בהם, והכי חשוב זה שהוא אחד עם המציאות כולה וזרם החיים הרצוני שלה, שהוא כולו מצד מה ש"תשובה קדמה לעולם".
______________
[1] אורות התשובה פרק ו' פיסקה א' ועוד מקומות רבים.