ימי הדין המתקרבים מעוררים בנו רגש של יראה. גם הקללות שבפרשת כי תבוא מעוררת מאוד את רגש היראה בכלל ויראת העונש בפרט. וכך נקראים הימים, "הימים הנוראים".
האם אנחנו מפחדים מהיראה, האם אנחנו מנסים "לברוח" ממנה ולהכהות את חריפותה. דומה, שבדורות כשלנו עלולים אנו לטעות בהדגשת יתר של "האהבה", ובשכחת "היראה". שהאישיות העצמית מתפתחת, הן בחיי הכלל והן בחיי הפרט, מתגברת הדרישה לאהבה. כלומר- להזדהות, להבנה, להתקשרות. בודאי ששורש גדול כאן, ודבר גדול צומח, שהרי יודעים אנו שהתשובה הראויה והמצופה היא תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה באה מתוך הכרה ודעת, התקשרות חיובית עם הדברים, ו"אין האהבה אלא כפי הדעת שידעהו" (רמב"ם). ובכל זאת, תפקיד ומקום חשוב ליראה, ולעולם היא צריכה להיות בחוברת עם האהבה, כשני רעים שלא נפרדים, "בדחילו ורחימו".
כמה וכמה בחינות יש לסוגייה זו, ומן הראויה ללקט אותן מספרות המחשבה הישראלית לדורותיה, ולסדרן יחד, במבנה מסודר ומדורג. וכאן, נדבר במעט מן המעט.
ראשית, באהבה יש סיכון. האי עלולה להקטין. באהבה האדם חש את עצמו, מזדהה דרך כלי ההכרה שלו. ההתקשרות שבצינור האהבה נעשית דרך האישיות, עם כל היביטיה, כוחותיה, השגותיה, מעלותיה, וגם- חסרונותיה וחולשותיה. האוהב עלול לצייר את הנאהב לפי עולמו שלו, דמיונותיו וציפיותיו, ולא כפי שהנאהב הוא באמת. זוהי עשיית פסל ומסיכה. המרחק שביראה יוצר את המימד האיכותי ומעמיד את האדם על האמת. רק מתוך יראה אפשר באמת להתקשר ולפתח יחס חיובי. דווקא מתוך ההתבטלות בפני הבלתי מושג ניתן לעסוק במושג.
מתוך התבוננות זו אנו באים לידי הבנה נוספת. היראה היא מקור ההתחדשות של האהבה. ההתחדשות באה מתוך הבלתי מושג, מתוך המרחק. עם כל העיסוק הוא בקרוב, במושג, בנתפס, במורגש ובמוחש- חסרה האהבה את הכח המחיה, את כח התנועה, הדינמיקה, וההתעלות. ולאהבה יש מדרגות אינסופור. אם בין בני אדם יכולה האהבה להתחדש כל הזמן, וההיכרות ההדדית של הנפשות האהובות כוללת צדדים ורבדים כה רבים- על אחת כמה וכמה לאין ערוך וללא דימוי כלל, יכולה וצריכה האהבה לרבון העולמים להתחדש ולגלות את פניה ועותקיה עד אינסוף. והמקור העמוק שממנו שואבת האהבה את יכולת ההתחדשות שלה היא דווקא תודעת היראה.
אומנם, בבואנו לפרשת כי תבוא, ובעומדנו בפני יום הדין, מתעוררת בחינה מיוחדת שקיימת דווקא ביראת העונש ובחרדת הדין. זו הבחינה של "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום". דבקותנו בד'- זהו נושא החיים שלנו, ובלעדיו- אין לנו חיים. האהבה עלולה להשאיר את הנאהב כמצטרף לחיים ולא כעצם החיים. אבל יש גם חיים חוץ ממנה.
את הנקודה העמוקה הזו בונה דווקא היראה, ודווקא היראה "הפשוטה", הכרת העונש והדין. הדבקות בד' זהו עצם החיים. אין חיים בלי דבקות. אין לעם ישראל מציאות אחרת מלבדי הדבקות בד'. האהבה בלי היראה מותירה את הדבקות בד' רפויה ושברירית. היא שייכת לעולם "האפשרויות" של החיים. בחיים שכאלה- אין עומק אמיתי, הכל נשאר מרפרף על פני השטח. היראה מעניקה גם את העומק. את התודעה מהם "עצם החיים", ותודעה זו חייבת להמשך גם כשמתעלה האדם במעלות האהבה.
בשמיעתנו את הברכות והקללות לא ננסה להדחיק, ולא נרגיש אי נעימות. להיפך, נקשיב בכל מלא התוקף, ונדע שהקשבה זו מחדירה בתוכנו את נקודת העומק של הדבקות בד'.