בסופה של פרשתנו מופיע הציווי על זכירת מעשה עמלק. סמוך לציווי זה קודם לו הציווי על הדיוק במשקולות ובמידות ביחס למשא ומתן: "לא יהיה לך בכיסך אבן קטנה ואבן גדולה... אבן שלמה וצדק יהיה לך וכו'". סמיכות זו מקבלת את משמעותה בדברי רש"י: "אם שקרת במידות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב..." (ע"פ מדרש תנחומא). מהו פשר התלות הזו, מהו הקשר בין חוסר ישרות בענייני המסחר לבין הדאגה מהאויב, ובייחוד מעמלק.
נשים את ליבנו לביטוי מיוחד נוסף המופיע בפסוקים: "כי תועבת ד' אלוקיך כל עושה אלה, כל עושה עול". בד"כ הביטוי תועבה מופיע ביחס לאיסור עבודה- זרה או גילוי- עריות, ואיזכורו כן בודאי אינו בכדי.
א. הנצי"ב מוולאוז'ין בפירושו מקשר את איסור המשקולות לעניין של עבודה- זרה. וכלשונו: "העושה משקולות שקר, אינו מדרך התאוה אלא חסרון אמונה בד' הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו, והרי זה מגדר עבודה- זרה". מפורסם הביטוי: "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". לא פעם ולא פעמיים הדמיון מטעה אותנו לחשוב שאם "נעלים עין", "נעגל פינות", "נסתיר" את האמת וכד', נרויח עוד קצת ונתבסס יותר. המבחנים הקטנים האלה, הצצים במהלך החיים חדשים לבקרים, הם מבחני אמונה. הבחירה שתקדם אותנו באמת היא הבחירה ביושר ובצדק, גם אם במבט הרגעי הדמיוני אנחנו מפסידים. האושר האמיתי של האדם הוא בשמירה על הטוהר והיושר שבו. שיקולם שאינם כאלה הינם חסרי אמונה, הם כאילו "מוציאים" את ריבונו של עולם מהשיקולים. ביאתו של עמלק אלי קרב היא תוצאה מתבקשת, וכדברי הנצי"ב: "דכתיב היש ד' בקרבנו אם אין, ויבוא עמלק... שנסתפקו אם ד' בקרבם בדרך הטבע... ועל- זה החסרון באמונה בא עמלק, והיינו העוון משקולות". עמלק בא כשיש רפיון אמונה. כאשר איננו זוכרים שיד ד' היא המנהיגה ומשגיחה על חיינו, מגיע עמלק ומזכיר. התיקון לכך הוא: "ויהי ידיו אמונה" של משה רבנו בזמן מלחמת יהושע בעמלק, ו"כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים". אמונה בד' איננה רק בהצהרות מופשטות. היא במבחני החיים היומיומיים, הדורשים מהאדם את השמירה על היקר מכל- על אמונתו, על צלמו, על יושרו.
ב. אך דומה שיש בפסוקים הדגשה נוספת: "כל עושה עול". ההדגשה היא על העול, העולה המוסרית. מילה זו מופיעה גם בציווי הדומה בפרשת קדושים: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה...". גם ביחס לדיין נאמר שם: "לא תעשו עול במשפט". רש"י בשני המקומות מביא את דברי חז"ל, שהדיין או מודד המשקולות "הנקרא דיין", אם שיקר הרי הוא "קרוי עול, שנאו ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמישה דברים- מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם". המוכר המודד את משקלותיו הוא כמו דיין, הפוסק ומכריע את המציאות. הנתונים והיכולת הם בידיו. הקונה נתן בו את אמונו, והוא בעל העמדה והכח. לפי הרש"ר הירש הביטוי "עול" מציין ניצול של "עליונות". אדם שמשתמש בהיותו "למעלה", בעל עמדה עליונה, לצרכיו האישיים, בהעלמה ובתרמית.
ג. אך אולי יותר מכך. עיוות המשקולות איננו סתם פעולת גזל. יש כאן שיבוש של התשתית הבסיסית של חיי החברה. יש סדרים שחיביים להיות כדי שהחיים יוכלו להתקדם. יש פורצי גבולות, כגזלנים וחמסנים, אבל עיוות של מידות הוא פגיעה בגבולות עצמן. בכך דומה עניין זה דווקא לגילוי-עריות, שהיא שיבוש הסדר הבסיסי של מערכת החיים. כך הסביר המהר"ל מפראג את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (פח:) האומרת כי "קשה עונשן של מידות מעונשן של עריות" (שאי אפשר לשוב על עיוות המידות").
בודאי יש עוד מקום להתבונן בדברים. מכל מקום, עקרון מרכזי נוסיף ונפנים: האיומים "מבחוץ" הם תוצאה של המצב "בפנים". ככל שחינו יהא מיוסדים על דרישת היושר והצדק, ואלה יחדרו לתוככי המצבים הקטנים והמסובכים של החיים, כך הזעזועים מבחוץ פחות יוכלו לנו. האויבים חפצים להתקיף בכל זמן, כמו אלפי חידקים הסובבים את הגוף ותוקפים אותו. הכל תלוי בחוסן המערכת. כל הזמן ש"המערכת החיסונית" יציבה ואיתנה, המעמד איתן ויציב. כשיש ערעור בחוסן- הפרצות קוראות ל....
מצוות רבות בפרשתנו עוסקות בדרישת הצדק והחברתיות. מלבד הציפיה לתיקון כללי של כל מערכות הממשל, ראוי לנו שניקח לעצמנו עקרנות חיים אלו ל"פינות הקטנות" שלנו. המצטרפות יחד לכדי בנין גדול ומופלא. ואם בתוך "שבעה דנחמתא" אנחנו עדין, הרי שמהדהדים באוזנינו המילים: " ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".