בסדר נבואות הנחמה אשר אנו קוראים בשבועות אלו, מודגשת חלוקת הגאולה לשני שלבים: קיבוץ הגלויות ובניין ציון. מופיע עניין זה הן בהפטרת השבוע שעבר- ותאמר ציון עזבני ד' וד' שכחני, והן בהפטרת שבת זו- עניה סוערה לא נוחמה.
כי "ציון", נקודת הקודש הפנימית, אשר מכוחה השראת השכינה- תורה, מלכות ומקדש, עדיין יושבת בשממותה.
כמה נוגע ללב תיאור הניגוד החריף: בעוד אשר העולם כולו מתעורר, עלז, שש ושמח, מול תופעה חובקת תבל של קיבוץ גלויות מפעים ומרתק: "הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים" וכאילו מקיפה השמחה גם את הטבע כולו: "רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רינה". לעומת כל אלו, ציון חשה עצמה לגמרי מחוץ למעגל ההתעוררות לתחיה: "ותאמר ציון עזבני ד' וד' שכחני". והכאב הכבוש עצום מאד הוא, פוצע את הלב ומסעיר את המחשבה, העניה סוערה היא, מפני שלא נוחמה עדיין.
שתיים הנה הקריאות המושמעות באזניה להנחם מאבלה זה:
הראשונה: היתכן שנשכחת מלב?! הלא כל העשיה הכבירה שסביבך אינה זרה לך ומנותקת ממך. כל עצמה לא באה אלא בשבילך: הן על כפיים חקותיך- חקוקה את בתוך הידיים הפועלות, ואם רואה את התעוררות מעשית, ידוע תדעי כי כל אלו רק אמצעים הם להגלות אורך.
והשניה, מבארת לה יותר את מהות התהליך המתרחש בפנים. "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד שמשותייך משערייך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בנייך". העיכוב אינו מחמת הזנחה ושכחה חלילה, אלא הוא שייך לאיכות הנדרשת לבנין גדול ונשגב. שוב לא תהיי עיר רגילה, שחומרי הבנין שלה פשוטים ורגילים, כי אם ממסד ועד טפחות כולה מיוחדת מאד, רצופה אבנים טובות ומרגליות. עיר אשר אינה יכולה שוב ליפול, ומתוך כך אינה מתייראת מכל אויב ופחד.
התהליכים הללו הם גורמי העיכוב, מפני שלהתפתחותם נדרש זמן רב יותר מאשר לקיבוץ הגלויות כשלעצמו. וכך, לאחר שנקבצו הבנים יחד, הם מתפתחים אט- אט משתנים ומיטהרים, עד בוא העתיד המאושר בו תשמח ציון ותעלוז בבנין בוניה.
אולם עד אז, רבים וקשים הם חבלי היצירה. מהעדר יניקה של תורה במשך שנים ארוכות, משתרר צמא עז ורעב מנוול. על פני כל קצווי תבל נפוצים הבנים על מנת להרוות את צמאם לתוכן, לאמונה מחיה ולרוח רעננה, מדמים הם לפעמים שמצאו מעיין אי שם, ושוב נופלים מעולפים ומאוכזבים מן המים המרופשים, אשר לא תרווה בהם נפש ישראל. הוי, זועק הנביא מקירות הלב: כל צמא- לכו למים! הרי הם לפניכם, זכים, צלולים ומחיים. "ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב... שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם. קרוב, וללא מאמץ, מונח המזון המזין והמבריא שאליו נפשכם שוקקת.
או אז לכשישובו הבנים אך המעיין החי המפכה בקרבם, תשוב השכינה הקדושה לשרות בתוכנו, וציון, אם הבנים תתפאר בבניה המאירים.