היתר אכילת בשר מן החי והחובה לשחוט אותו קודם, נקשר בפרשתנו עם הכניסה לארץ ישראל: "כי ירחיב ד'... גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר ציויתך ואכלת בשעריך ככל אוות נפשך" ובהמשך הדברים נסמך לכך איסור אכילת הדם.
מי שנפש מרגישה לו, לא יוכל שלא לחוש את מה שבין השורות ומעל למילים.השנותו של השורש א.ו.ה, מלשון תאווה, ממחישה את העמדה המסתייגת של התורה מכל הנושא. כאילו אומרת התורה: "ובכן, מתאווה אתה, אינך יכול להתעלם מהתאווה לאכול בשר, אכול איפה, כי מתאווה אתה, אך זכור כל העת את מעמדך זה ואת נחיתותו".
קשה להתעלם מהתחושה המוסרית של אי נוחות מסוימת, כאשר חושבים על מציאות זו שהאדם, בכוונה ובשיטתיות, נוטל נפשם של בעלי חיים לשם סיפוק תאוות האכילה שלו. האם התורה שמתירה הקרבת ואכילת בעלי חיים, מדריכה אותנו לדכא רגש זה?! ומאידך גיסא, האם צודקת דרכם של הצמחונים האידיאולוגיים, הרואים בכך מעשה רצח, חסר לב, שחובה על כל איש מוסרי למשוך ידיו ממנו לאלתר.
התשובה, כך מבאר הראי"ה קוק (פנקסי הראי"ה ק"ב פרק י') מורכבת יותר משתי האפשרויות הללו. הריגת ואכילת בעלי חיים, לא הותרה לאדם הראשון, לעומת זאת הותרה לנח ובניו לאחר המבול. מובן שהמוסר המוחלט אינו יכול להשתנות, יתכן רק שינוי זמני בהדרכה לבני אדם, כדי להחזירם למצב מוסרי נעלה שנפלו ממנו, על מנת לשוב אליו.
שנפל האדם לתהום של אהבת עצמו ותאוות בהמיות שפלות, נולד הצורך הדחוף, בהבדלה והפרדה ברורים בינו לבין בעלי החיים. לו היה האדם רואה את עצמו, קרוב מידי אליהם, עלול היה לרדת לרמתם, מבחינת התביעות המוסריות מעצמו, יותר מאשר להעלותם אליו, לשם כך הותרה, וגם נדרשה, הריגת בעלי חיים לאכילתם, להזכירו תמיד: אינך בהמה! עליך להתעלות עם שאר הרוח שבך.
המטיפים להמנע מהריגת בעלי חיים, בטרם העלתה האנושות עצמה מסכנת ההתבהמות, הריהם מעמידים בסכנה את התעלות העולם. על פי דרכם של דוחקי- קץ אלו, יתכן שתגיע האנושות למצב בו משווים את בני האדם לבעלי החיים עד כדי אפשרות להקריב או לסכן בני אדם למען שלומם ומניעת הכחדתם של חיות.
השקפה זו, היא דעתו של קין, שנמנע מלהקריב קרבן מן החי. הבל אחיו שנמנע כמובן מאכילת בשר, שאסורה היתה עדיין, הבין שיתרון האדם מן החי מחייב את הקרבתו לגבוה וד' שעה לקרבנו של הבל ולא שעה לזה של קין (עיקרים מאמר ג', ט"ו).
ואחר כל זה, יחד עם ההיתר לאכול גם בשר, שומרת התורה על היחס הנכון למעשה. עלינו לזכור כי זוהי הדרכת- מעבר בלבד. האכילה הזו קשורה להיותנו עדיין מתאוים, מצב שעלינו לתקן ולהעלות. במדבר האכילה היתה קשורה עם ההקרבה, המעדנת את המעשה ומעלה אותו. אולם עתה, שהנכם עומדים להכנס לארץ ולהרחיב את הגבולות והחיים, המשיכו להעלות את הנטיה ולטהר אותה. ראו את המעשה כבחינה מעין קרבן, ולכן רק בשחיטה המכונה זביחה והליכותיה ודקדוקיה, שלא נכתבו בתורה, אלא בתורה שבעל פה, מחדירים בנו חרדת קודש כלפי המעשה ומקשרות אותו כלפי מעלה. (ע"י פירוש הרש"ר הירש).
כך, במשך דורות רבים של קיום ודקדוק מצוותיה של תורה, יגיע עם ישראל, ובעקבותיו האנושות כולה, למצב שכבר לא תאוה נפשו לאכול בשר, ואכן אז לא יאכל.
אז, ורק אז, יבוא תורם של קרבנות החי להיבטל: "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".