מהו פרי ועל מה ראוי לברך- נקודה להלכה ונקודה למחשבה:
מה נברך על אגוזים מתוקים, על פירות מבושלים(לפתן וכדומה), ועל שוקולד?
א. הגמרא במסכת ברכות (לח עמוד ב') נותנת כלל: דבר שדרכו להיאכל חי- אם נתבשלו נברך שהכל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אם נתבשלו נברך בורא פרי העץ.
כך נפסק גם בשו"ע (סימן רד). ישנם דברים שנאכלים בשני מצבים, ועליהם נברך את הברכה המיוחדת להם בשני מצביהם.
כלומר: הגדות "פרי למאכל" איננה נקבעת ע"פ המציאות הטבעית של הפרי אלא ע"פ מוכנותו לאדם.
יש להעיר, שדרך האכילה תקבע ע"פ רוב בני האדם, ואפשר שישתנה הדין בין המקומות.
ב. ע"פ זה , לכאורה יש לברך על שוקולד "בורא פרי העץ", שהרי לכך הוא נועד, ואין אחד שאוכל את פולי הקקאו כפי שהם. כך סבר הגרש"ז אווירבעך זצ"ל. אבל העולם נוהג כולו לברך "שהכל" על שוקולד, וגם הגארש"ז לא מחה על כך.
וכתבו בספרי הפוסקים שנראה, שביסוד הדברים עומדים דברי המשנה ברורה "בביאור הלכה", המתייחסים לברכת "שהכל" על סוכר: לפי הרמב"ם יש לברך "שהכל על סוכר, למרות שהעץ מיועד להגיע לסוכר. כתב בביה"ל (בתוך דבריו העלה כמה צדדים נוספים): "דלא תקנו על ז\ה ברכת הפרי שממנה יצא, כיון שאין ניכר כלל לעין אדם שמפרי או מירק פלוני יצא דבר זה. שהרי הוא עכשיו כחתיכת מלח, ואין לברך עליו בכגון זה אלא שהכל".
כלומר: אומנם, עיקר הגדרת פרי נקבעת לפי ייעודו לאכילת אדם, אך יש צורך שיישאר רושם כלשהו ממציאותו הטבעית. אם בעיני בני אדם אין למוצר החדש שום יחס למקורו הטבעי- א"א להגדירו כפרי.
ג. אם כן, נמצאנו למדים שהגדרת ה"פרי" היא "השילוב הנכון" של הטבע המעובד לאדם.
הטבע לבדו בלא עיבוד- לא יוגדר כפרי. אך גם עיבוד שמוחק לגמרי רושם של הטבע- לא יכלל במציאות ה"פרי".
ד. מתוך דברי הגמרא בברכות מד עמוד ב', עולה עיקרון דומה: נאמר בגמרא- "כל ירק חי- מוריק" ירק חי שאינו ראוי לאכילה, הרי הוא "מוריק" את מי שאוכל אותו כך. "נוטל תואר הפנים" (רש"י).
וביאר הרב בעין איה: "ראוי אמנם לאהוב את הטבע כמו שהוא, כי הוא מעשה ה', ולא לשקע עצמו תמיד בהתחכמות ודברים מלאכותיים". הרצון להיות מקושר לכוחות הטבעיים, יש בו אמת גדולה. הטבע הוא מעשה ה'. אך עם זאת יש לזכור, " שאם יש דבר שהכין הטבע בעיקרו להיות מתחבר למעשה האדם,... אין ראוי לקחת הדבר רק מצד גומרו הטבעי, שאינו גמר מעשה לפי האמת כ"א לפי הדמיון". "וככל החיזיון הזה יגלה לעיננו בכל אורחות החיים. ישנן תשוקות אנושיות שנדמה אותם בהשקפה ראשונה כאילו הם תכונות טבעיות, ע"כ נסכים להלעיטם את נפשותינו ונפשות בנינו, אבל באמת הנם באמצע מלאכתם ולא נוסדו בנפש כ"א לגמרם ולשכללם בתיקונם הנאה, ורק אז יכוונו להצלחת האדם".
השיבה לא"י והפעולות של תחייתה מעוררים עמם את היחס שלנו אל הטבע. אנו מפתחים את כל תחומי החיים, המעשיים והרוחניים, וכל כוחות החיים בנטיותיהן השונות הולכים ודורשים את מקומן. ואשרינו שאנחנו בתהליך של גאולה, תהליך שמביא אותנו לחיים שלמים מאוחדים, של גוף ונשמה, חומר ורוח. "סגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית". (אורות, עמוד קע)
ו"בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם אמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ". ו"מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ישראל". (אורות, עמוד קעא) אנו מברכים על אכילת הפירות שנשתבחה בהם א"י- "לאכול מפריה ולשבוע מטבה", ומפרסמים דברי הב"ח בסי' רח', ש"קדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מזיו השכינה... ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה...".
ועם רוח גדולה זו עלינו לשים את ליבנו, שהטבע כפי שהוא זקוק לעיבוד שלנו, לא כל כח ולא כל נטיה נמצאים בבשלותם. יש צורך בזהירות, בביקורת, בבירור ובהעלאת כל כח למקומו הנכון, המתאים לרוחנו הטהורה.
וכל אחד שידו אוחזת בפיתוחם של החיים, מתוך נפשו פנימה ותיקונו הפנימי אל שותפותו במפעל החיים הכללי של האומה בארצה- מתוך מבט של תורה בהארתה- זוכה הוא לחבר גוף ונשמה, טבע ונס, ולהוסיף את נדבכו שלו למפעל האדיר של העלאת הטבע אל מקורו הטהור, של גילוי קודש הקודשים בעולמינו.