מנהג נאה אמצו להם ילדי ישראל בדורותינו אלו. בהתקרב יום ט"ו בשבט, יוצאים יחדיו למרחבי ארצנו, אל הרים וגבעות אשר עדיין לא נתיישבו ביישוב אילנות, ונוטעים שם נטיעות חדשות. מששבנו אל ארצנו, אחר אלפיים שנות ניתוק, ומצאנוה שוממה כמדבר טרשים, נאה עד מאד הוא עסק נטיעתה והפרחתה משממתה באילנות, ומכלל מצוות עשה של ישוב ארץ ישראל הוא: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה".
חיבה יתרה זו, שנודעה לנטיעת אילנות, לא לחינם היא, שכן יש בה דבקות במידותיו של הקב"ה. סיפר מנהיג המזרחי, הרב זאב גולד ז"ל: בחגיגת נטיעות בשרון, נתכבד הרב קוק זצ"ל בנטיעה. כשקם לנטוע נתרגש מאד,עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש, הוא סירב לקחת את המעדר שהגישו לו ובידיו טיפל ברגבים כשכולו נתון ברעדת קודש. לשאלת אחד המקורבים, מדוע הוא מתרגש כל כך? השיב: נטיעת עץ פרי בארץ ישראל אין זו סתם פעולה חקלאית רגילה, זוהי התדבקות במידותיו של הקב"ה שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה (מועדי הראי"ה).
הנטיעה, שהיא השקעה ומאמץ שמשקיע האדם באדמה, היא היפך מהדחיפה של יצרי האדם ותאוותיו. לתת במקום לקבל; להתאמץ במקום לנוח; להשקיע בעתיד תחת לעסוק רק ברגע זה עם צרכיו והנאותיו; לבקש טובת אחרים תחת לרצות טובת עצמו בלבד. והלא תמצית כל אלו היא דרכיו של הקב"ה, אשר בנה העולם בחסדו. הטבה לשמה, לתת כדי לתת בלא שום בקשת גמול לעצמי.
ב"מגד ירחים", פתגמי החודש של הרב קוק, בחודש שבט נכתב: "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המופלא בתקפו כעץ החרוב".
הדברים מכוונים כלפי המעשה המובא במסכת תענית (כ"ג) על חוני המעגל שהלך בדרך וראה אדם נוטע חרוב, שאלו: כעובר כמה שנים יתן עתן עץ זה פרי? ענה לו: כעבור 70 שנה.- וכי פשוט לך שתחיה עד אז?! אמר לו: עולם זה, עם חרובים מצאתיהו. כשם ששתלו לי אבותי, שתלתי לבני.
לכאורה, לא רק בישראל נמצא "חשק נטיעה" כזה. במקומות רבים על פני תבל, אנו מוצאים שרידי תרבויות בנייה, שניכרת בהן השקעה לטווח ארוך מאד. איכות החמרים וטיב הבניה נעשו לשנות דורות רבים, הרבה מעבר לחיי הבנאי שבנאם עם חיי בנו ונכדו. האם גם אלו שייכים למידה זו של אהבת ההטבה?!
לא מיניה ולא מקצתיה אלא מן ההיפך הגמור. יש מי שה"כאן ועכשיו" שלו מצומצם. "מסתפק במועט" במילוי תאוותיו, ולו יימלאו כל תאוותיו ברגע זה, דיו. אך יש מי שבמסגרת תאוות ליבו- כלולים עולם ומלואו. הוא אינו מתעניין בדורות הבאים כלל. כולו נתון בחייו הפרטיים. אך חיים אלו, לפי אופק המבט החמדני של ליבו הרע, אינם עתידים להסתיים בטווח הנראה לעין... זוהי המידה ההפוכה לחלוטין ממידת ההטבה לשם הטבה שיש בחשק הנטיעה הישראלי.
כי אנו איננו מדברים כאן על התוצאות, על העצים או המבנים, אלא דווקא על "חשק הנטיעה" אותה תכונת נפש של רצון להיטיב עם העולם. זהו שמצאנו במדרש תנחומא: (פרשת קדושים) "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"- אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם..."
אכן, כנענים שקדמו לכם בארץ, לא מחשק של הטבה בנו בתים, חצבו בורות ונטעו כרמים, אלא מריבוי חמדת עולם הזה ומנעמיו. אולם אתם שנחלתם ארץ מוכנה, מעובדת ומלאה כל טוב זו, עליכם מוטל להעלות נטיה גסה זו למקורה בשרשה הטוב, למרומי האידיאל הנישא של חפץ ההטבה עבור העולם כולו והדורות שיבואו.