חטא העגל עליו מסופר בפרשתנו, מהווה את אחד המשברים היותר קשים ומרכזיים בתהליך ההתעלות וההתוודעות של עם ישראל לסגולתו, וביכולתו להוציא אותה אל הפועל היותר גמור לטובת היש כולו.
התורה מספרת שהעם רואה "כי בשש משה לרדת" ומגיע למסקנה ש"זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", וההמשך הטראגי ידוע. בגמרא מסכת שבת מספר ר' יהושע בן לוי שבשעה השישית בא השטן וערבב את העולם כאילו עברה השעה בה קבע משה שהוא ירד מההר, בדה לעם ישראל שמשה מת ולא האמינו לו, ורק אחרי שהראה להם את המלאכים נושאים את מיטתו, הם שוכנעו ופנו לאהרון.
מדוע צריך היה משה לקבוע מראש זמן בו הוא ירד מן ההר? מה הכלי בו משתמש השטן? איך הוא הצליח?
הרב בספר עין איה מסביר שעל משה היה מוטל התפקיד של ההודעה לישראל את תכונתם המיוחדת וקישורם אל הקדושה, להכין אותם לייעוד שלהם ולנקות את מוחותיהם וליבותיהם מכל יחס לע"ז, ולשם כך היה קריטי שמשה עצמו יאמין בכך בכל התוקף ומעל כל ספק, שהם אכן מתאימים באופן מוחלט מצד סגולתם (ובל נשכח היכן הם "בילו" במאות השנים האחרונות ומה היה מצבם הגלוי) לתוכן שהוא היה כבר חי בפועל. בלי האמון המוחלט הזה אין טעם להתחיל בכל התהליך. אבל לא פחות חשוב ממה שמשה מאמין לגביהם, צריך היה שהעם ידע שמשה מאמין שהם אכן כאלו בכל נימי נשמתו רצונו ומחשבותיו, ועל כן משה חייב היה לקבוע זמן לחזרתו. המצב של עם ישראל היה עדין כל כך ותלותי עד שדי היה בספק קל שבקלים בליבם על הוודאות של משה לגביהם כדי למוטט את היכולת והמוטיבציה שלהם ללכת אחריו, שכן המרחק בין מצבם הגלוי לבין הגובה אותו היה חי משה, שהוא הגובה האמיתי גם של נשמתם הם, נתפס כפער שאי אפשר לסגור.
במשה השטן לא יכול היה לפגוע, והוא הצליח במזימתו הרשעה רק באותה הנקודה בה ניטע בישראל הספק שמשה כבר איננו איש ועל כן "לא ידענו מה היה לו" - בבחינת מה נהיה ממנו שם בשמיים, ומכאן למסקנה ששוב אין יכולת של יחס בינו לביניהם כי הוא התעלה כל כך עד שהעולם הזה והאנשים החיים בו פשוט "קטנים עליו".
נקודות למחשבה.
· מה נוכל ללמוד מכאן על מערכת היחסים בין מחנך לחניכיו? אב ובנו? רב ותלמידו?
· מה היסוד ליכולת להנהיג ולמשוך את החניך להתעלות מתמדת
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן חנה והרב רפאל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.