"אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים". באמצע הפרשה, בינות לפרטי הפרטים של משפטי הממון הנזקים, החבלות והשומרים, גנזה לנו התורה רמז גדול. את אשר יקרה אותנו במהלך הדורות לימדתנו בקמטי האותיות. ודבר זה מתורתו של מרן הראי"ה קוק שמענו. (פנקס יג', ע' לז')
מיהו הגנב, הגנב בהא הידיעה, הגנב של ההיסטוריה כולה, הרי הוא אויבתנו המושבעת, המינות, היא הנצרות אשר גנבה בזדון לב רשע ערמומי את שם ד' אשר נקרא עלינו, ותקראהו עליה. ברית ד' עם עמו העם הנבחר הגואל והמושיע, משיח בן דוד ומלכות ד'. את כל אלו באו לגנוב מאתנו. כל מושגי הקודש הנפלאים והמרוממים את רוח האדם ומושכים אותו להתעניין ולקבל, על כל אלו ניסתה לשים את כפה הטמאה ולנכס אותם לעצמה. כאילו הם הם עם ד', עימו נכרתה ברית חדשה. מסיתם ומדיחם, הוא המשיח הגואל. עליהם נתנבאו כל נביאים בדברי החזון של אחרית הימים. ועוד כהנה וכהנה, אורות קודש גנובים.
ובמחתרת, ימצא הגנב. "המחתרת" היא הקדמת ה"מח" ל"תורת". הנוצרים זנחו את התורה והתגדרו בדברי הנביאים. התביעה המוסרית הנוראה והנוקבת שדברי הנביאים מלאים ממנה, היא נושאת חן בעיני המינות. קל לאדם להזדהות עם הדרישה המוסרית המהדהדת בחללו של עולם. עצם ההזדהות הזו נותנת לו את התחושה שהוא טוב, וההוכחה, שהרי הדברים מוצאים הד בליבו. הנצרות גנבה את הרוח האלוקית גם במה שהעמידה את עצמה לצידו של הבורא, כביכול. ויחד עימו כביכול, היא מושיטה אצבע מאשימה לכל אדם. לא קשה להאשים, לא קשה לראות את הצדדים הרעים ואת החולשות שבאדם. אולם רבונו של עולם הקדים את התורה לדברי הנביאים. כל הנביאים לא באו אלא לעורר בנו לקיים את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה. רק מתוך כך שהתורה מסוגלת לתקן את כל הנפילות, לרסן את כל היצרים ולהעלות את האנושות ממקומות נפילתה לגבהי מרומים, רק אז יש ערך לתוכחתם של הנביאים כי אז דבריהם אינם מליצות יפות אך ריקות. לא התחסדות של תביעה מוסרית קיצונית שכחה יפה רק לאוזן השומע, אך בפועל איננה בת ביצוע. הנביאים קוראים אלינו בתוכחה נוקבת להיות מה שאנו באמת. כי התורה השלוחה אלינו מתאימה לנו וקלה לביצוע, וכל שעלינו לעשות הוא לשוב ולקיימה.
מח, הם ארבעים ושמונה הנביאים שקמו לישראל להוכיחם על שמירת התורה, נלקחו על ידי הנצרות בהערצה גדולה והושמו בראש. ה"תׂרַת" פוסחת וצולעת אחריהם. לא נותר עוד די קשב כדי לאמץ את מה שהיא דורשת. המצות והמשפטים המפורטים והמדויקים, לא זרו בעיניה הערכה. הם אינם מספיק מרגשים ומפעימים. הם דורשים עבודה ועמל, לא התלהבות רגשית חיצונית. קל יותר ונעים לדבר על תיקון מאשר לתקן. לצעוק על עוולות ולדבר גבוהה גבוהה על רחמים וחסד, מאשר לבער את העוולות בפועל.
לא לחינם נגנזה המרגלית הזו בתוך פרשת משפטים דווקא. פרטי הפרטים של המשפטים, שאצל כל אדם מישראל מעסיקים את מחשבותיו בתלמודו מיטב שנותיו והם עמל יגיעו בסוגיות הממוניות, הם הם ההמחשה הטובה ביותר לזיוף הנוצרי: מדוע לא נטלתם מאומה מכל המצות?! מדוע המשפטים אינם מעסיקים אתכם? האין הם דבר ד'?!
אם במחתרת ימצא הגנב, והוכה ומת, אין לו דמים. מאחר ונחשפה דמותו האמיתית ונגלית גניבתו, עלינו לדעת: והוכה ומת, אין הוא רק גנב אלא גם רוצח. משהושפל עד גניבת שם אלוקים, לא יעצור בכך וינסה לרצוח נפש את ישראל האמיתי, המהווה בעצם חייו מחאה נגד הגזילה. כאן לִמְדַתְך תורה אם בא להורגך, השכם והורגו. (רש"י, שם).