לאדם מערכי לב, מד' מענה לשון (משלי טז',א'). "ביד האדם לערוך הדברים בלבו בסדר נאות, אבל מד' בא העזר לסדר אמריו בלשון לבל יכשל בהם" (מצו"ד).
גם כשאדם מתכונן מה לומר ואיך לומר- "כמה דברים ימצא שיבלבלו הדברים בפיו, אף על פי שנערכו באופן שלם". התוכנית המפורטת ביותר לא תוכל להיות ממש כמו שעת הדיבור עצמה. גם ה"חזרה הגנרלית" איננה כמו "שעת האמת". את שעת האמת עצמה אי אפשר לחקות, אי אפשר לשלוט לגמרי על ההתרחשות. איזו התרגשות תהיה, אליו תחושות יצוצו, מה יקרה מסביב, עוד ועוד סיבות שיכולות לשנות את התוכנית...
המסקנה המתבקשת מכך ש"לאדם מערכי לב- ומד' מענה לשון". עיקר ההכנה צריכה להיות ב"מערכי הלב". כמובן שצריך להתכונן ולהכין כמה שיותר את האופן המעשי של הדברים, אבל עיקר ההכנה היא במערכי הלב. מהי המטרה של הדיבור, מהו המסר שאותו אנו רוצים להעביר, עד כמה אנו חיים את המסר ומזדהים עמו. עד כמה כוונתנו לשם שמים, לגופם של דברים ולא לתועלתיות ומטרות צדדיות. העבודה האיכותית הזו היא החשובה ביותר, והיא זו שתקבע את איכות הדברים, שכן- מ"ד' מענה לשון".שעת המעשה זוקקת סייעתא דשמיא, והעזר האלוקי יבוא כפי טוהר ליבנו וכוונתנו הישרה.
ויותר מכך, פעמים רבות קורה שתוך כדי הדיבור, מסירת השיעור או הרצאה כלשהי, צצים במוחו ובליבו של האדם דברים חדשים והקשרים חדשים שאותם הוא לא תכנן מראש. הדברים מקבלים בדרך כלל צורה חדשה ולא לגמרי זהה עם התכנון המקורי. על כך אין לאדם שליטה כלל. אילו מחשבות ורגשות יצופו בשעת הדיבור, איזה עוצמה תתגלה בו- את זאת הוא יחוש רק בשעת המעשה. משמעות הדבר היא, שבשעת המעשה מתעוררת הנפש ופועלת, ופעולתה היא הרבה מעבר למה שהכנו מראש. כשאדם מדבר הוא לא רק "מקריא" דברים מוכנים, הוא לא מחשב ש"פולט" תוכנית מוכנה. הוא עכשיו מרגיש וחושב את הדברים, הוא חי אותם בשעת ההבעה שלהם. וכשהנפש חיה ומתעוררת- מי יכול לשער מה יתגלה ויצוף מתוכה.
ועוד יותר מכך, ההבעה וההוצאה לחוץ של המחשבות יוצרת תנועה מוחדשת בתוך הנפש. כי כלל הוא: "שהענפים מגבירים הם בהתגדלם את כח שורשם וגזעם, בהזקיקם אותו לפעול ולהשפיע בהם חיים ולח" (אורות עמ' קסד'). כל הוצאה אל הפועל של כח או מחשבה כלשהי- מעוררת התחדשות בנפש פנימה, במקורה של המחשבה. כך מתגלים החיים. כפי שהם מובעים ומתבטאים, כך מתעוררת בקרבם נביעה חדשה מהמעיינות העמוקים שלהם. ואם כן, כשמגיעה שעת הדיבור- בהכרח שיתעוררו בנפש מהלכים חדשים, ברמה כזו או אחרת, שהם הרבה מעבר למה שהיה בשעת התכנון. הרהורים, רגשות, השגות, איכות הדבקות- כל אלה ואחרים צצים דווקא בשעת האמת. אין כמו שעת האמת, אז הנפש חיה, אז היא פעולת וככל ש"לאדם מערכי לב", ככל שהאדם מכין את לבו, מישר ומטהר, מכווין למטרה האידאלית הנאצלת- כך "מד' מענה לשון", כך יצא אל הפועל מענה הלשון מאת ד', מהמקור האינסופי המנביע את עולמו הרוחני של האדם. "מענה לשון"- כתגובה לתפילה שלנו, אנו מבקשים וד' עונה. ובנוסף לכך, השגחה מיוחדת יש לכל פועל, והשגחה זו כוללת את הפועל וגם את המקבלים. מי הם השומעים, מה נכון שיקבלו, וכיצד נכון שיושפעו. כלפי כל אלה מכוונת גם ההשגחה ו"מד' מענה לשון".
אמרו במדרש: "ומה היא גמילות חסדים של הקב"ה שהוא עושה עם עולמו בכל יום ווים,אלו הם רוח ונשמה דעת ותבונה... ופתיחת פה ומענה לשון... פתיחת פה מנין שנאמר מי שם פה לאדם וגו', מענה לשון מנין שנאמר לאדם מערכי לב ומד' מענה לשון". גם כשאדם מרגיש שהוא "לא איש דברים... גם מתמול גם משלום.. כבד פה וכבד לשון..."- יזכור כי "מי שם פה לאדם... הלא אנכי ד'".