בעברית היומיומית שלנו מובנו של "ציווי" הוא מלשון צו של איזה גורם העומד מחוץ לחיים שלנו, ומורה לנו לעשות משהו שמצד עצמינו לא היינו עושים, בין אם מחוסר ידיעה, ובין אם מחוסר מוטיבציה הנובעת מסיבות שונות. הדוגמא הכי בנאלית לזה היא צו מילואים שבא תמיד בזמן הכי בלתי אפשרי וכו'. יש את האדם והוא לאו דווקא מזדהה עם מה שמצווה עליו ע"י יהיה מי שיהיה.

 אלא[1] שמובנו של הציווי כאן הוא בדיוק ההיפך, והוא מלשון "צוותא". כל אדם רוצה, צריך ומוכרח באופן טבעי ולא תמיד מודע, שכל מעשיו יהיו מזוהים ומבטאים את  מה שהוא בעומק ענינו האופי העצמי שלו. ככל שהאדם חי ע"פ צו השעה, צו החברה, צו האופנה וכו', הוא נאמן למה שהוא תכתיב תרבותי חברתי, שאם נרצה להשתמש בלשון עדינה נאמר רק שהוא צריך בדיקה מרובה אם אכן הוא הצו הנכון לו. ואם הוא לא הדבר הנכון, התוצאה העגומה היא שהחיים נראים כלפי חוץ עשירים ומגוונים, מלאי תוכן ושמחה, אבל "בלבב פנימה" מבוכה עצומה, סתירות פנימיות ותחושת חוסר סיפוק מתמדת. בלשון חז"ל התופעה הזו  מתוארת כמצב בו אין האור נמשך אחרי הפתילה. ואז מתחילות השאלות הקיומיות האם יש אור בכלל, איפה הוא נמצא, האם הפתילה שלי שווה משהו והאם היא תמצא את האור.

אבל יש אור ויש פתילה, וגם אפשר לחבר ביניהם ולעשותם לאחד, לצוות ממש, עד כדי שהם אכן יימשכו זה לזה בשלמות היותר גדולה. משה הוא כוח התורה בישראל, והמצוות האלוקיות שבתורה הן לא משהו אחר מאשר הדרך היותר אמתית לכל אחד מישראל לחיות את כל חייו בהתאמה המושלמת לאופיו הישראלי הלאומי, ומתוך כך לזה הפרטי שלו. אלו לא צווים עליונים של כוח גדול ואלים המשתלט על האדם וכופה עליו דרך חיים חיצונית, גבוהה ונהדרת ככול שתהיה, אלא הגילויים היותר אותנטיים של מהות החיים של כל אחד מישראל בפרט ושל האומה ככלל.
אם כן כך יש לקרוא את הפסוק. ראשית כל "ואתה תצוה" כלומר, תתחבר אליהם ותהיה צוות איתם, ומתוך כך תצוה אותם, תחשוף בפניהם את הצו הפנימי שלהם, וממילא הם גם יקחו אליך שמן להעלות נר תמיד! 

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.

[1] ע"פ ה"שפת אמת" שנת תרל"א.