המנורה בדרך כלל מבטאת את הרוח, החכמה והדעת. ואילו השולחן את חיי הכלכלה. הגמרא אומרת, הרוצה להחכים ידרים כי המנורה בדרום, והרוצה להעשיר יצפין כי השולחן בצפון. מדוע אם כן המורה היא נוכח השולחן? כביכול השולחן הוא העיקר והמצפן והמנורה מותאמת אליו. היה צריך להיות הפוך שואל השל"ה הקדוש. שהשולחן יהיה לנוכח המנורה, שחיי הכלכלה יהיו מכונים אל מול חיי הרוח.

ואומר השל"ה הקדוש, אולי השולחן מרמז לא רק על חי הכלכלה אלא על השובע הרוחני. בשולחן אין עבודה ואין עמל. פעם בשבוע היו באים הכוהנים ולוקחים את הלחם, לחם חם, טרי אחרי ששבוע שלם הוא היה עליו ואוכלים אותו בשבת לשובע, מתענגים עליו. לעומת זאת במנורה יש עמל יומיומי. כל יום מטיבים את הנרות, מנקים מחלפים את הפתילות. עבודה מתמדת.

"ושמת את הנורה נוכח השולחן", תדע לך שלעבודה המתמדת היומיומית ולעמל הניקוי והתיקון וההעלאה של הנרות "כי נר מצוה ותורה אור", יש שכר גדול, יש ברכה רוחנית שהולכת ונוצרת מכל העמל הזה, יש שפע גדול.

ביום השבת בסופו של יום, מתקבלת הברכה, ברכת הלחם המחממת את הלב, המשפיעה שובע רוחני גודל. לכל המאמצים יש פירות רוחניים, לכל העובדה יש ברכת שמים, ברכת השכינה ששורה במעשי ידינו.

שבת שלום ובשורות טובות.