מצות הקידוש היא מצות עשה מהתורה. באמירת הקידוש אנו מקיימים את הציווי: "זכור את יום השבת לקדשו". אומנם, רובם הכמותי של ההלכות שבת עסוק ב"שמור", שהוא הזהירות ממלאכות האסורות בשבת. אבל- "מידת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה... ומידת שמור שבמצות לא תעשה... ויוצא ממידת היראה... ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שאהבה גדולה מהיראה" (רמב"ן, שמות כ',ח'. וראה עוד בתפארת ישראל למהר"ל, פרק מד').
"מקור היראה הוא השכלת ההגבלה, גזירת החוק והמשפט, ההולכים על פי תכונת הקצב העולמי (עולת ראי"ה א', יד'). היראה היא החדרת התוכן לתוך החיים המוגבלים והקצובים. יש צורך בשימת גבולות וחוקים לרצון החופשי של האדם. הוא כשלעצמו קטן וגס לעומת האור והאמת. החיים שבנו מתגלים בתודעה בעלת אופק צר מאוד, באופן יחסי לאמיתת המציאות כולה, לפרספקטיבה של רבונו של עולם. היראה- "הלא תעשה"- מגבילה את הרצון הקטן שלנו ומסדרים אותו ואת הנהגותיו לפי אמת מידה עליונה יותר.
לעומת זאת, האהבה באה מהמקור הבא "למעלה מכל קצבה" (שם). בהארה החיובית מתפרץ אור גדול יותר. החיים שבנו מהווים חלק מהארה אלוקית. יש בחיים עצמם מימד חדש, בהם עצמם- בעשייתם ובפעולתם- מתגלה אור חדש.
דומה הדבר לדברי המהרש"א למסכת כתובות, בדף עב'. ידועים דברי החכם מכל אדם, "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה". על כך כתב המהרש"א "וצריך לומר דלכת אל בית המשתה היינו של רשות, אבל משתה של מצוה, כגון חתן וכלה- הא אמרינן... מעבירים את המת מלפני חתן וכלה". התודעה של בית האבל מעוררת את הזיכרון של קטנות האדם וגדולת הבורא. מהם החיים, ומה חולף ועובר. אומנם, במשתה של מצוה מתגלה תודעה זו בתוך החיים עצמם. החיים עצמם נושאים בתוכם אור של מצוה. ולכן- גדולה האהבה מהיראה, "ועשה דוחה לא תעשה".
אומנם, לעולם זה בלא זה אי אפשר. האהבה בלא היראה היא התפרצות של חיים ללא הכשרה וזיכוך, והיראה בלא האהבה היא ההכשרה בלא יסוד ההתעלות. החיים השלמים מאחדים בתוכם את שתי היסודות הללו גם יחד. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".
"ובקדושת המצות מתאחד באור האלוקי התוכן המוקצב עם התוכן העומד למעלה מכל קצבה. ויסוד היראה והאהבה מתאחדים, ונמזגים זה עם זה, לשכלל את האופי המזהיר של כל נשמת חיים. בדחילו ורחימו" (עולת ראי"ה, שם).
מצות העשה שביום השבת מתקיימת בזכירה, במודעות. אין לנו מהתורה מצוות עשה מעשיות בשבת. שבת היא מעין "יום שכולו שבת", ומאיר לנו אור כזה הגבוה מכל עשיה מוגדרת ומלובשת במוחש. בשבת כל המדריגת החיים שורה במקום אחר. אנחנו אוכלים, שותים, מתענגים. והכל יונק ממקור עליון. שבת היא הארה של שלימות. "יום טוב" שייך למדריגת ההשתלמות, ההתקדמות וההתעלות של העולם- "ישראל דקדשינהו לזמנים", ואילו השבת מאירה בנו את השייכות לשלימות עצמה, שמעבר לכל תהליכים ותנועה. בבחינת מלך "חי וקיים" (עיין עולת ראי"ה א', ב'). אם כן, הזיכרון של יום השבת נעשה בפעולה נקודתית של קידוש, אבל לאימתו של דבר הוא עצם התודעה. היותנו שרויים בתודעה של שבת. של "ואתה מרום לעולם ד'", תודעה של אמונה בשלימות המציאות כפי שהיא באספקלריא של ההשגחה האלוקית- זו עצמה מצוה "זכור את יום השבת לקדשו". מעיקר הדין, סוברים רבים מהפוסקים, שאפילו באמירת "שבת- שלום" יוצא אדם ידי חובת הקידוש (עיין הג' רעק"א, או"ח ס' רע"א). הקידוש איננו "פעולה" מוגדרת אלא ביסודו- תודעה, הזכרות. הוא הפתח להכנס לתודעה של קדושת השבת.
כל הנהגות החיים, האכילה השתייה והשינה, באים בעקבות הקידוש. ולכן- "אסור לאדם לטעום כלום קודם שיקדש, ואפילו מים" (שו"ע ס' רע"א ס"ד). ואין כאן רק גזירה שמא ימשך אחר אכילתו וישכח לקדש, אלא זהו איסור עצמי, שטעימת השבת תבוא מתוך הקידוש (ראה רעק"א שם, מקור חיים ס' תל"א סק"ב, ובספר פסקי תשובות לשו"ע שם- מקורות נוספים). "וקראת לשבת עונג". עונג שבת הוא בחיים עצמם, כפי שהם, במלבושים נאים, מיטה מוצעת, שולחן ערוך. וכל אלה מקבלים את קדושתם מתוך הקריאה- הקידוש. "זכור את יום השבת לקדשו".