לאחר שבני- ישראל לא שמעו אל דברי משה "מקוצר רוח ועבודה קשה", מתקשה משה גם הוא להאמין ביכולתו לדבר בפני פרעה: הן בני- ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה.
לתמיהה זו מוצמדת תשובה, שתוכנה לא ברור: "וידבר ד' אל משה ואל אחיו ויצום אל בני- ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני- ישראל מארץ מצרים". מהו הציווי, ומה התווסף בו, וכיצד מתפרש הביטוי הלשוני "ויצום אל"? עמדו על כך פרשנים רבים (ראה סיכום ב"עיונים חדשים בספר שמות" מאת נחמה ליבוביץ' ז"ל), וגם בדברי חכמינו ישנם הסברים שונים.
רש"י מפרש על פי המדרש, וזה לשון המדרש בספרי (פרשת בהעלותך): "אמר להם היו יודעים שסרבנים וטרחנים הם (בני ישראל), אלא על- מנת שתקבלו עליכם, שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם". דברים חריפים אלו מנוסחים בדברי רש"י ממדרשים אחרים בלשון עדינה יותר: "ציום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם".
התשובה לטענת משה איננה חידוש בתוכן השליחות אלא בדרך שלה, במודעות לאופן יישומה והגשמתה.
דעו אל מי אתם נשלחים, את מי אתם מצווים להעלות ולהוציא ממצרים. בחזונו של משה נראית כבר הגאולה כמציאות מוגמרת, אבל "למציאות אין כנפיים מהירות כשל החזיון" (ע"פ אורות, נ"ב). המהפך צריך לחדור לתוך התודעה הלאומית, וזו מורכת מגורמים שונים, שיש בהם גם "סרבנים וטרחנים". כדי להוביל מהלך יש צורך בסבלנות רבה, ברגישות עמוקה למצבים השונים בדרגות המרובות שמצויות בקרב העם. לבקש את ה"תוצאה", להיות מתוסכל מחוסר ההיענות, "להתפוצץ" מהסרבנות- זו הדרך לייאוש ולחיפוש "פתרונות חלופיים", שבדרך- כלל "מפספסים" את המציאות.
לפעמים הרצון צריך שינוי מיסודו: "לפי שהיו פושעים בישראל, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת" (מדרש). להפוך רצון כזה אי אפשר באמירה אחת. נפש של אדם איננה "מכשיר" המתחלף בלחיצת כפתור.
דברים אלו הופיעו להלכה בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פכ"ה): "אסור לאדם לנהוג שררה על הציבור ובגסות הרוח אלא בענוה וביראה... ויהא סובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק. צא ולמד ממשה רבן של כל ישראל, כיון ששלחו הקב"ה למצרים ונאמר "ויצום אל בני ישראל", אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים".
לא פעם אנו באים מלאים בחזון, בחלומות ובציפיות, וכגודלן- גודל האכזבה מהתגובה המגומגמת אותה אנו מקבלים. הורה מילדיו, מורה או רב מתלמידיו, מנהיג מהציבור, או כל אחד מאיתנו מהסביבה- מזו הקרובה או מזו הרחוקה יותר, מהעם למפלגותיו וגווניו. בכל מערכות קשרים אלה אנו נדרשים ל"סבלנות ונחת", שביסודה עומדת ההבנה שתיקון ועילוי אמיתי יבואו כאשר החיים לכל מצביהם יתקדמו שלב אחרי שלב, מתוך שינוי פנימי, בתהליך בחירי- רצוני, ויצטרפו כולם אט אט, כל אחד באופיו ובקצב החיים שלו, לגילוי הנפש הכללית של ישראל האחד, "גוי אחד בארץ".