אולם שלא כעצרות המפורשות בתורה בשְׁמָן זה, העצרת של יום החמשים  מסַכמת שבועות ולא ימים. שבעה שבועות שבכל אחד שבעה ימים. אותו השבע מופיע גם כאן, אך בפירוט המירבי. פירוט בתוך פירוט. אפשר שזוהי הדגשת התורה, בקראה למועד זה "חג השבועות", כאומרת: נתייחדה זו העצרת בְּחֳתמָה שְבִעִיָה של שבועות.
ואכן זהו תוכן הימים הללו, וזוהי עבודת. ימים של פירוט רב. דקדקנות מופלגת וירידה לפרטי הפרטים של נבכי נפש האדם. לפשפש במעשים ובמידות, למשמש בהם ולתור אחר נטיות ונגיעות שבדקי דקויות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
ובכך הם עבורנו, ומימות רבותינו התנאים ואילך, גם ימים של אבלות. לא אבלות של אבדן ושבר, כימי בין המצרים, אלא של התעוררות לחיפוש ולתיקון. שכן מותם של תלמידי רבי עקיבא דווקא בימים אלו, על שלא נהגו כבוד זה בזה, מן הסתם שייך לתביעה המיוחדת לימים הללו לא רק על מעשים של פגיעה, איבה ונזק שבין אדם לחברו אלא אף על חסרון נהיגת כבוד הדדי. ומשלא ירד והעמיק הדקדוק הזה עד חקר התהומות שם היה עליו להגיע, תבעו הימים הללו את שלהם, ופגעה מידת הדין בצדיקי עליון. עבורנו, מהווה הטרגדיה הזו תזכורת נוספת לעבודת הימים להתעורר ביתר שאת.
בליל פסח, עם שבעת הימים שאחריו, זרח עלינו בבת אחת האור הגדול. ודווקא משום גדלו, למעלה מכח הכלים שלנו להכילו, מתחייבת מעתה עבודה ארוכה ופרטנית להכין כלים חזקים. וכשמתחילה העבודה המפורטת, מסתלק כביכול האור הגדול. לא מפני שנעלם, אלא מפני שאי אפשר לחפש ולבדוק באור החמה אלא דווקא לאור הנר, בפינות ובסדקים. "וספרתם לכם- ממחרת השבת". ציון נקודת ההתחלה אינו בתאריך מסוים בשנה אלא "ממחרת השבת". ומרגיש הלב כאן את המסר שבין השורות: נסתיים החג, כלו אורותיו הנפלאים ומיד, ממחרתו- קדימה, לעבודה!
וכך, יום אחר יום, בחינה אחר בחינה, אנו הולכים ומזדככים, נשמתנו הולכת ונצרפת וקדושתה מתגברת. אין אנו חשים בזאת שכן אנו שקועים בעבודת הפרטים. אך ביום החמשים יתגלה כל אשר נצבר. אז מאירה הנשמה במלוא אורה. ואור מבהיק עוד יותר מזה שהאיר בפסח, זורח באחת. ,והפעם שייך הוא לנו, ללא כל הסתייגות, קטרוג או אי- נוחות, שכן ראויה היא לנו המדרגה הנוראה של פנים בפנים דיבר ד' עמנו בהר מתוך האש, ודבריו שמענו ונחי לעד.