הפלאה פירושה הבדלה, הפרשה, הפרדה של חלק מסויים מהסך הכולל והערכה מסויימת ואחרת שלו. הגדרת הערך מובאת בפסוקי התורה וכמעט אינה נתונה לפרשנות ושמאות - "ואם מבן... והיה ערכך...".  הנדר הוא דבר מופלא בזה שכל דבר חולין יכול לההפך על ידו לדבר מקודש. "פלא" זה גם דבר נעלם ונסתר, להפליא זה לחשוף ולגלות את הפלא שנמצא בכל.
גם אחרי שהוקדשו כסף, בהמה או שדה, יש אפשרות "לגאול" אותם, כלומר לפדות את שווים ולשלמו להקדש וכך להחזיר את אותו "הקדש" להיות חולין. המושג גאולה כאן מבלבל, היה נראה לומר שפעולת ההקדשה היא שגאלה את החפץ / הבהמה מחוליותם ונתנה להם ערך גבוה יותר, אך אצלנו בפרשה: לגאול = להחזיר לחולין. אפשר אולי להסביר שהדבר הנידר היה מעין בן ערובה ביד ההקדש עד שבעליו ישלם את שוויו ובאמת כסף הפדיון הוא המטרה ואילו הנדר הוא הסולם אליו ולכן בתשלום הכסף יש "גאולה" לסולם והוא יכול לחזור לתפקודו הרגיל.
ברגע שהוקדש משהו, הוא מאבד לחלוטין (משפטית) את הקשר לבעליו המקוריים ונהפך לבעלות ה"הקדש" (שונה הדבר בקרבן שעדיין "שם בעליו עליו"). ולעומת זה אחרי "הגאולה" הוא חוזר לחלוטין לידי בעליו או לידי הפודה ואין לו עוד הגבלות של "הקדש". גאולה פירושה החזרת דבר למקומו הטבעי, לא העלאתו בקודש היא גאולתו אלא השבתו לחיים הרגילים שם הוא יכול לשמש סולם מצויין לעוד הרבה "הפלאות" ונדרים. הכסף הניתן להקדש תמורתו מסמל את תהליך ההתעלות שנוצר דווקא בעקבות החזרת הבהמה או השדה למקומם. אמנם דרגה ראשונה ובסיסית היא הרצון הנפלא לתת משהו פיזי, להפרישו לשם מטרה נעלה אך גדול מזה הוא התהליך והשינוי שעובר האדם או המציאות דווקא כשהדברים שבים למקומם ותרומה כספית, חסרת קשר למקום זמן ואדם, מגיעה במקומם.
"ויסף חמישיתו על ערכך"- הפודה משלם להקדש עוד 25% משווי ההקדשה. אפשר לראות בזה קנס או התראה שלא ישתמשו בהקדש וכך אכן רואים בעוד הרבה "חמישיות" שהם כקנסות מעבר לתשלום ה"קרן", מעילה, תרומה ועוד, אך אפשר לראות בהפרשת החמישית הנוספת ערך מוסף לגבי התרומה והתשלום המקוריים. קרה כאן משהו גדול יותר בעקבות ה"גאולה", ענין נוסף נחשף דווקא כשהחפץ חוזר לחולין.
 באמת יש ערך וקדושה בכל דבר ודבר במציאות, "הכל ברא לכבודו", כל בהמה שדה אדם, לכל יש ערך ומשמעות. אך כאשר אדם עצמו הוא המשתנה, הוא ה"נותן כבוד", יש לזה ערך גבוה יותר. המדרגה החמישית בבריאה היא האדם (שני סוגי דוממים [פשוט ומורכב], צומח, חי, מדבר), החומש הוא הסמל להיות האדם שונה ומכליל את כל הבריאה וממילא מעשיו וגאולותיו הם בעלי "ערך מוסף" – "ויסף חמישיתו...". אולי כך ניתן להבין גם את ברכות הנהנין - הברכה על אוכל "מעבירה", משתמשת, ב"כבוד" הגנוז בפרי וממירה אותו בכבוד שנותן האדם - בברכה. לכן מסביר המהר"ל שכל הנהנה מהעולם בלא ברכה - מעל, כי בכל יש מעלה של קדושה והאדם נדרש בברכותיו להוציא אותה לפועל.
הפרות, המאכלים, ההפלאות והנדרים הם כלי עבודה נהדרים, במדרגות שונות, לתהליך ההתעלות של האדם, פרשייה זו היא סיכום ו"הורדה לשטח" של כל ספר ויקרא, ספר הפרטים וההתקדשות. בסוף... היכולת לחיות ולהשתמש בכל אביזרי העולם בלי לשנות את מקומם ותפקידם ולהתעלות על ידם זוהי הגאולה, זוהי היכולת הנדרשת מהישראליות. לברך, להיות הנציגים של "האדם" ושל הקב"ה בתהליך הגאולה הפרטני, להוסיף מעבר ל100% השלם לכאורה של המציאות ולתת בה את החומש הכולל ומאגד את כל 4 הצדדים והיסודות לחטיבה אחת חסינה.