וכשאנחנו הולכים אז גם הקב"ה הולך. פרשתנו כשמתוארת אידיליה של השראת שכינה, הלשון היא "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים". אומר רש"י כמו בגן עדן שהקב"ה היה מתהלך בגן עדן, כביכול מהלך איתנו. ההליכה היא טיבעה של האומה, ההליכה היא מהותה של התורה ואופייה של ארץ ישראל.
כשאנו נמצאים בהליכה אנחנו מבינים נכון יותר את האמירה של הארץ הזאת. זאת ארץ שדורשת מאתנו ללכת, ללכת לאתגרים רוחנים ומוסרים, ללכת אל תוך תהומי הנפש שלנו, ללכת, ללכת רק לא לעמוד, רק לא לשבת במן שלוה. "ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף".
צדיקים נקראים מהלכים או הולכים, ולכן השפה של התורה אומר המהר"ל היא שפת ההלכה. ההלכה אינה קובץ פקודות והוראות הפעלה. ההלכה היא לא חוקים נוקשים שבאים לקבע תפוסי חיים. ההלכה היא תנועה, היא ההליכה, היא באה לגרום לנו ולהניע אותנו ללכת עוד ועוד בשמחה, בזריזות, בהתלהבות ובעליה.
עם סיומו של ספר שעוסק כולו בקודש, התורה מדגישה את ההליכה אל הקודש, את הקודש כמניע תהליכים והליכות. "הליכות עולם לו".
כשאנחנו חולמים על ירושלים אנחנו חולמים על עליה לרגל, על הליכה לירושלים. לירושלים עולים ברגל, כי מהותה של ירושלים היא התנועה, התנועה למעלה, בהליכה הבלתי פוסקת, "נלכה עד כה ונשתחוה", אומר אברהם ליצחק כאשר הם בדרך אל העקדה. אנחנו בעיצומם ובשיאם של ימי ספירה שעניינם הליכה מחיל אל חיל, צעד אחרי צעד, להיות אנשים שאינם דוממים שאינם עומדים, שאינם דורכים במקום, אנשי חייל אנשי הלכה.