ארבע מצוות ניתנו להם לישראל במרה, עוד בטרם קיבלו את התורה בסיני: מצוות השבת, כיבוד אב ואם, המשפטים, עניינים שבין אדם לחברו וחוק הטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה.
מצוות שניתנות קודם מתן תורה, מוטל עלינו להבינן כהקדמה לתורה. כאדם האומר להעניק לאוהבו מתנה נפלאה, וקודם להענקה שולח לו הנחיות, איזה חדר עליו להכשיר וכיצד להכשירו, כדי שיוכל להעמיד בו את המתנה.
המשפטים שבין אדם לחברו מכשירים אותנו להיות "בני אדם". אי אפשר לתת את התורה למי שאינו אנושי. כיבוד אב ואם היא הכשרה בסיסית להיות אדם החי ברגש שלם של הכרת הטוב כלפי מי שהביאני הלום, רגש שהוא חיוני לכל עבודת ד'. גם השבת היא ההצהרה הראשית של היותנו מאמינים בבריאת עולם ונבחרי ד' להיות עם קרובו.
אולם, פרה אדומה? מה יש בה בחוקה זו, שאי אפשר לתת תורה לפני שקיבלנוה?
רש"י, בבואו לבאר פרשה זו, הלך בשתי דרכי פירוש, שהביאן בזו אחר זו. בראשונה הדגיש את היותה חוקה, גזירה מלפני ד', שאין רשות להרהר אחריה, ורק את פרטי המעשים הנדרשים למצוותה באר רש"י בהרחבה. משסיים את פירוש הפרשה, הביא רש"י את הדרך השניה: "ומדרש אגדה העתקתי". ומכאן הולך ומבאר את טעמיה בדרך משָלית- דרושית בהירה עד פרטי ענייניה: הפרה באה לכפר על חטא העגל, ואנו שורפים אותה, כדרך ששרף משה את העגל אשר עשו בני ישראל. וכך הולך הוא ומונה את שלבי העשיה ומקבילם לעגל.
דומה שבא להעמידנו על סודה של הפרשה בדרך ההסברה שלו. מה שיש בכוחה של הפרה האדומה לכפר על חטא העגל, נעוץ בהבנה זו, שהתורה כולה, אינה אלא גזירה. והבנה זו נצרכת היא לא רק לפרשה זו, אלא לקבלת התורה בכלל.
מהו העגל? מה עושה אותו לחמור כל כך? מעשה העגל הוא הרצון לעצב את המקור בדמותו של התוצר. "אלה א-לוהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים". האדם בהבנתו משרטט לו דמות של מקור החיים והטוב. הוא מצביע עליו, הוא מסכם אותו, הוא יודע אותו, הוא מגדיר אותו. זהו המוות.
אלמלא חטאו ישראל בעגל היו חיים לעולם (ע"ז ה'). אילו היה האדם מתעלה לראות את העולם הזה כהמשך ההויה האינסופית, כזרם חיים הבא ממקור אינסופי, נצחי, לא מוגבל ולא מוגדר לפי גבולות ההבנה שלו ולפי גדרי המוסר שלו, לא היה שום נתק בין העולם למקור חייו. העובדה שבעולם זה יש חומר ויש גוף, כשלעצמה, אינה מחייבת את חולשתו של הגוף, את התעייפותו ואת הזדקנותו. המוות הוא תוצאת הגימוד הזה שהאדם, הראשון- בגן עדן, וישראל- בהזדמנות שניתנה להם לתקן, מגמד את האור האינסופי לפי מידת ההבנה האנושית שלו.
שהרי אם האדם "מתעקש" להתנשא ולהגדיר את חי החיים לפי השגתו הפעוטה, אין ברירה איפה, אלא "לחלץ" אותו מאנושיותו הכולאת את עולם הדעת שלו. זהו חזיון המוות, וזוהי טומאתו "טומאתו היא שקרו" (אורות הקודש), השקר של "אלה א-לוהיך ישראל". השקר של תפיסת העולם מתוך מגבלות התודעה האנושית. השקר של המחשבה שרק מה שנראה בתודעה אנושית כחי- הוא באמת חי.
פרה אדומה מטהרת במה שהיא חוקה. "שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר מה המצוה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה: גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י בתחילת הפרשה). המחשבה שחייב אתה למצוא "טעם", נימוק של מוסר אנושי, שהאדם מבין ומזדהה עמו בדעתו האנושית, הוא מן השטן ואומות העולם. הקדמה הכרחית לתורה, היא ההשתחררות מהקטנות הזו, ובזה פרה אדומה היא "חוקת- התורה" כולה. רק אז אפשר לאדם לקבל תורה ולהתייחס אליה נכון.
סוד פרה אדומה לא נתגלה לשום חכם בעולם. אף לא לחכם מכל אדם, שלמה המלך. "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני", אך למשה, נתגלה (במד"ר ט',ו') . אם יבוא אדם להגדיר בחכמתו האנושית, אפילו גדולה היא כשל שלמה המלך, לא יבין. אך אם שם הוא את עצמו כלי קבלה ללא שום רצון לתת לדברים הבנה אנושית מוגבלת, כמשה עבד ד', כאן כבר יש התחלת השגה.
דורשי רשומות אמרו: נרמז הדבר בראשי התיבות: ולקחו לטמא מעפר שריפת הפרה- ראשי תיבות למשה. ושלמה אמר: והלא גם אלו ראשי התיבות "שלמה"! אך נרמז לו: "וכתוב יושר דברי אמת" כאן צריך לקרות ישר, כסדר המילים, ולא לעוות את הסדר. כשבאים בהבנה אנושית, עלולים לשבש את היושר ולעקם את האמת. זאת ועוד: כשרוצים להבין בשכל אנושי מסיימים את הדברים, כאילו זהו הטעם ותו לא. כל האותיות נמצאים בשם, בהבנת המהות כפי שתופסת אותה החכמה האנושית- "שלמה". אולם עבד ד', היודע שאין הבנתו משיגה את הכל, רק מה שיועד להבנתו זה מה שיוכל אולי להשיג, הוא רואה הכל כמסר שלוח אליו, חלק קטן מן המהות עצמה- "לְמשה". וכך, מתוך אורות הפורים, המופיעים בדרך סילוק הדעת "עד דלא ידע", אנו מתכוננים את קבלת האורות כסדרן, ממועד צאתנו מארץ מצרים עד מתן תורתנו. ופרשת פרה הנקראת ביניהן מחברת ומתממת אותנו לזכות ל"הללוהו- עבדי ד'".