"אשה כי תזריע וילדה זכר".
"כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (רש"י).
"אחור וקדם צרתנו- אם זכה האדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו- אומרים לו יתוש קדמך" (מדרש).
האדם הוא ה"אחרון במעשה וראשון במחשבה" (עיין בשפת- אמת על הפרשה). כשדבר מופיע אחרון- יכול זאת להיות משתי סיבות, או בגלל חשיבותו או בגלל פחיתותו. יש מי שמופיע לבסוף בגלל חוסר חשיבותו. יש גורמים ופרטים הרבה יותר משמעותיים, והוא פרט מאד חלקי וזניח. (למשל- הרכיב האחרון שברשימת הרכיבים שבמוצר המוגש לפנינו לאכילה). אבל יש מי שמופיע לבסוף דווקא בשל חשיבותו. לא מביאים אותו לפני שהכל מוכן. כשהמלך בא לאירוע מסוים, לא יזמינו אותו לפני שכולם כבר נמצאים. הוא דמות כ"כ כללית ומשמעותית. הוא מגיע לאחר שכל הפרטים המרכיבים את ה"ממלכה" כבר מוכנים.
"סוף מעשה- במחשבה תחילה". האדם מופיע בסוף מעשה בראשית. לאמיתתו של דבר, קודם הוא לכולם. האדם ברוחו מקיף את כל מעשה הבריאה. הוא חושב על הכל, נותן משמעות ומטרה להכל, ומעלה את הכל למדרגות חדשות. "האדם עולם קטן". ועל- כן, כדי שתתגלה רוח האדם, צריך שיהיו מוכנים כל חלקי הבריאה, לכל פרטיה וגווניה. רק אז יוכל העולם להביע בתוכו את האדירות והאינסופיות שבאדם. וכאן האתגר של האדם- אם "זכה", והעמיד את חייו במקומם הנכון, בייעודם הרוחני- הרי הוא קודם לכל הבריאה, וכל הבריאה לא נוצרה אלא עבורו. אך אם לא זכה, והוא חי את חיי הגוף שבו כמרכז ומדחיק את חיי הנשמה- הרי אין בו ערך יותר משאר חלקי הבריאה, והוא אף פחות בהם בכשרונות הטבעיים האינסטינקטיביים החקוקים בהם.
שאלת מרכזיות האדם העסיקה רבות את הוגי הדעות, בישראל ובעולם. ויש מי שהתקומם נגד האמירה ש"כל העולם נברא עבור האדם". וכי הבריות כולם, בעלי החיים והצמחים, לא נועדו אלא בשביל האדם שישחטם ויהנה מהם את גופו? אכן, הבנת מרכזיות האדם תלויה בהבנת מהותו של האדם. ראיית מרכזיותו של האדם בבריאה נכונה רק מתוך ראיית צלמו הרוחני של האדם. רק בתור שכזה נכון ומוצדק שהוא ישמש כמרכז.
בתור שכזה, מרכזיותו לא מבטלת את הבריאה אלא מעלה אותה לרמות חדשות. "כי עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי העולם השלם" (מסילת ישרים פ"א). הרגש המתקומם כנגד המרכזיות ה"גסה" של האדם, כשעולמו הגופני והחומרי דוחק את שאר חלקי הבריאה- יש לו גרעין נכון בתביעתו המוסרית. אמנם, בהעדר העמקה במהות האדם, הופכת אותה תביעה לרועץ, בהשואתה את האדם לשאר בעלי החיים וטשטוש ייחודו ועניינו, עד למצבים אבסורדיים הידועים לנו מעובדות היסטוריות ממשיות. (תפיסה חלשה זו מנמיכה את רוח האדם, ומחלחלת עד מבעד לסגנונות שונים ומשפטים שונים, המעמידים את בעלי החיים כבני אדם, וכאילו "מאחורי כל זוג עיניים (של בע"ח) יש נשמה"...).
לכל מי שמגיע בסוף- יש סיכוי ויש סיכון. גם לקטן שבשבטים יש כח מיוחד, שמתוכו יצא מרדכי שלא כרע להמן (עיין מהר"ל, אור חדש), וגם לאחרון שבדורות יש סגולה מיוחדת.
דורותינו, דורות של גאולה ושל חותם- הם קטנים ודלים לעומת דורות ראשונים, אך גם סגולה יש בהם, ייחודיות הטמונה בכח נשמתם. "בדור אחרון מתרשם החותם של כל הדעות שבכל הדורות שעברו" (עיין אורות עמ' קמ"ו).
ככל שנדע להיות "חלק", לא להתרכז בשאיפות חיינו הזמניים, אלא לעמול ולהקשיב אל אוצרות נשמתנו הפנימיים- כך יגדל ערכנו ותתגלה ייחודיותנו. דורנו דור כללי, דור שמסוגל לספוג לתוכו הארה כללית, מקיפה, המכנסת בתוכה דורות רבים ושונים. הסגנונות, הכשרונות, הגילויים- הרוחניים והגשמיים כאחד, כולם מתכנסים אלינו אל מקום אחד, אל ארץ- ישראל, וכאן אנו מולידים הכל מחדש (עיין אורות ע"ד).
"והיא (כנסת ישראל) שואפת תמיד להתעלות למדרגה עליונה זו של רוחה נשמה, שלא תצטרך עוד לפזר את כוחותיה בהופעות מפורדות פעם אחר פעם ומקום זולת מקום, כי אם שכולם יתגלו בתוכה בהופעה ברורה ובולטת בבת אחת, בצורה של יצירת היסטוריה חדשה... וכך אומרת היא האגדה החודרת: "עתידין כל הנביאים כולם אומרים שירה בקול אחד, שנאמר- קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון" (אגרות- ראי"ה, אג' ת"ט).