סדר טהרתו של המצורע הינו סדר מופלא, שהנסתר רב בו על הנגלה. הלכות מיוחדות נמצאות דווקא בטהרת המצורע. אשמו הוא אשם מיוחד, הציפורים ושאר הדברים הנעשים- כולם מצביעים על עניין ייחודי שחבוי כאן. אין זו טהרה רגילה.
בתוך כל אלה, ישנה פעולה מיוחדת מאד, שאיננה נמצאת במקומות נוספים, ובודאי מסתתר בה עומק נסתר- נתינה מהשמן על המצורע. בדרך כלל, לא מצאנו את השמן כמשמש להזאה. מזים עם הדם. שמן מעורב במנחות, ויש תנאים שסוברים שניתן גם להתנדב שמן ולהביאו על גבי המזבח. אבל כאן, במצורע, מזה הכהן מהשמן על המצורע, ולאחר מכן יוצק אותו על ראשו. ויותר מכך- מפשטות הפסוקים, ומדברי חז"ל, עולה שלפני שניתן השמן על המצורע, מזים ממנו שבע פעמים על הפרוכת, לפני ד'! גם בספרות ההלכה ישנם בירורים ארוכים ועמוקים על מעמדו של השמן- האם הוא "חולין" או ,קדשים". מצד אחד, הוא שייך לסדר טהרת המצורע ואיננו עולה על המזבח, וא"כ אין הוא שייך לקדשים. ומצד שני, הוא מוזה לפני ד', וקיימים בו עוד מימדים המזכירים מימד של "קדשים".
עמוק- עמוק מי ימצאנו. איננו מתיימרים להבין בסודות התורה הנעלמים. ועם זאת, יתכן שגם פרט זה מלמד על הנושא של טהרת המצורע. אין זו טומאה רגילה, זו טומאה עמוקה, ששורשה במחשבה. השמן מסמל תמיד את החכמה, לעומת הדם המסמל את כח החיות והרצון. הכהנים התקדשו לעבודתם בשמן, וכן כלי המשכן. גם מלכים נמשחו בשמן. יש כאן משהו כללי. הטומאה שדבקה בו איננה טומאה נקודתית, פרטית, אלא כללית ומקיפה. סימן לכך הוא התפשטות הנגע. זהו הכלל היסודי לאבחון הצרעת- "אם פשה תפשה". ההתפשטות היא סימן- ביטוי למחלה/ רקבון פנימיים. הבעיה היא שורשית, ויש לתקנה מהשורש, מהראש- המחשבה- השמן. בדרך כלל, הטומאה דבקה בכוחות החיים הגלויים, בשלב של היציאה אל הפועל של הכוחות, בהתפשטותם לתוך חיי העשיה המוחשיים. שם הבלבול גדול, שם רצון החיים עלול להטשטש, הבהירות איננה כל כך חדה, והתחושות הפרטיות- הגשמיות והאנוכיות עלולות לתפוס מקום. הצרעת היא משהו עקרוני יותר, הגישה לחיים צריכה תיקון. אין כאן בלבול שנוצר תוך כדי החיים, אלא יש כאן עיוות בעצם היחס לחיים. התודעה היא אישית, קטנה, מחפשת את הגברת העמדה האנוכית על חשבון ההטבה הכללית.
בעל לשון- הרע עסוק במציאת מומים אצל אחרים, ובכך מגביר בדמיונו את חשיבותו העצמית. יש כאן נטיה מעוותת מהיסוד. האם לכך נוצרת, האם באמת בכך התקדמת, האם בכך נתייחדת משאר בעלי החיים?! כח הדיבור המיוחד שבאדם נועד לתת משמעות לחיים, ליצוק תוכן, להפגש עם חכמה וסדר, תכנית ומגמה. מי שמשתמש בו לתועלת העמדה האנוכית המצומצמת שלו- החטיא את המטרה והחמיץ את עיקר ייחודו. גישתו לחיים צריכה תיקון מהיסוד. הוא צריך שמן- מפגש עם חכמה, חכמה כללית ומטרה. הוא צריך "לצאת מעצמו", ולהתקשר לתפיסה מקיפה, כפי שריבונו של עולם רואה את החיים. המחשבה הכללית רואה את טובת הכל, את תפקידם של כולם, ואת ייחודו של כל אחד ואחד. החכמה האלוקית היא מלאה בחסד, היא ההיפך הגמור מצרות עין ופרטיות. המצורע, שמסתתרת בו תכונת צר עין, צריך לשנות את המבט הצר שלו על החיים, וגם על עצמו.
הוא צריך "לפתוח דף חדש", לגלח את שערו, את כל גידולי חייו, ולהביט על הכל מחדש. משם תצמח לו ישועה, חיים חדשים, משמעות ואושר, איכות, יושר ואמת, צדקה וחסד.