הלב סוער. הרגשות אינם נותנים מנוח. הדמיון מחזיר אותנו שוב ושוב למחשבות שואבות ומשתקות- מה הרגישו באותם רגעי אימה, מה חלף במחשבתם, מה חשה הבת שנכנסה לבית וראתה את הנורא מכל.
והדמיונות כ"כ שואבים, כ"כ חזקים ואימתניים, ואנחנו שואלים את עצמנו- מה עושים עם זה, איך עוברים נכון אבל שכזה. איננו, כמובן, עוסקים במי שעבר על גופו את הנוראות הללו, והעבודה הרבה מוטלת היא על המסייעים והמטפלים למיניהם. אנחנו, כל אחד ואחד מאזרחי המדינה, רוצים לעבור נכון את ה"חוויה" המסעירה והנוראית הזו, רוצים שהיא תעשה לנו משהו. והרי להישאר בדמיונות המרתיחים אי אפשר לעולם. הם משתקים, וגם עוצמתם חולפת עם הזמן. עלינו להעלות את אותם רגשות סוערים לרגשות של דאגה וחמלה. דאגה לנפש הבת שראתה מה שאי אפשר לתאר במילים, דאגה לנפש אחיה שנותרו יתומים. ועם הדאגה, תפילה. תפילה לשלום נפשם וגופם. דאגה לכל המעגלים- להורים, לבני המשפחה, לישיבה, לישוב. תחושה של שייכות והשתתפות בכאב, באובדן, בעמידה מול נוראות שכזו. ותחושה זו- גם לה פירות בתוך נפשנו- רצון לרגשות של אחווה, שותפות וקירבה עמוקה. רצון לחבק, להושיט יד, להביע ולבטא משהו מהשייכות הכ"כ עמוקה שיש לנו זה לזה. לתמוך, לשלוח מכתב, להתפלל תפילה.
ולתת לרגשות האלה לחדור פנימה, ולנסות לגעת ביסודות העמוקים של השייכות, ושל הסימפטיה וההערכה למי שאבד. ולאט לאט לתת להם, לאותם קדושים, לחלחל לתוכנו. להעלות את הכאב אל סף ההכרה, להביא את הרגש העמוק לידי ביטוי- ולעמוד מול היופי והאמת שבאותם קדושים וטהורים, מול הטוּב והחסד, מול אהבת האדם ואהבת הארץ, מול הערכיות והאידיאליסטיות, מול ההתמסרות וההשקעה בחינוך, עוד ועוד, ולפתוח את הלב אל הזרמים הטהורים הללו, שיסדקו בנו סדק קטן ויחדרו פנימה, שיחוללו בנו איזשהו שינוי קטן ועמוק, שיחדשו אותנו ויוסיפו לנו אור ומשמעות בחיים.
ולהאמין. להאמין בכוחו של העם הזה, העתיק כ"כ, והחדש כ"כ, להאמין בכוחו של העם- כוחנו שלנו. להאמין בכוחות הטוהר והתום שנמצאים בתוכנו, גם אם לפעמים בצורה חבויה עטויה כיסויים של ציניות ותרבות זולה, להאמין באוצרות היושר והטוב שקיימים בתוך העם הנפלא הזה, במדינה המיוחדת הזו, ולדעת לראות כמה אנשים טובים יש כאן, באמצע הדרך, שמהם ניתן ללמוד ולהתחדש. ואנחנו קמנו ונתעודד.