"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכור את בריתי, לכן אמור לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, וגאלתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים... והבאתי אתכם אל הארץ..."
לאוזן העם, שנשימתו קצרה היתה ממחשבה על יותר מאיך לשרוד את היום הנוכחי, לא יכלו לחדור הדברים, אך לא מפני גדלם ועצמת החזון שבהם, אלא מפני הדוחק הזמני שבו היו נתונים: "ולא שמעו  משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
דרוש היה שחרור ראשוני, שירפה מעט את הלחץ הנפשי, ויאפשר פתיחת לבבות ראשונה. מכאן ואילך פונים משה ואהרון אל פרעה, ובעזרת המכות, הולך ונחלש בהדרגה העול המונח על צווארי בני ישראל. שלשת המכות הראשונות מחלישות את כובד העול, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ועדיין בדרכים שונות עובדים בני ישראל את מצרים. רק בתום מכת הברד, פסקה העבודה לגמרי, וכך לאיטם הולכים הלבבות ונפתחים לקלוט את בשורת הגאולה בכל משמעותה. כי לא בהשתחררות לבדה, מעול סבל ומעבודה מונח חידושה של גאולת מצרים. השלב השלישי "וגאלתי", כבר מתחיל לצקת תוכן המיוחד ליצירת חיי עם ישראל, לא די בהסרת כבלים ושבירת שלשלאות הברזל. זו כשלעצמה, ללא תוכן חיובי יכולה להפוך לרועץ. כבד ראינו עבדים שנשתחררו והחליפו שעבוד לזר בחיי הפקרות וריקנות. הגאולה היא היקנותנו אל הגואל. כגאולת קרקעות ובתים שהיא פדיה מעול זרים והשבה אל הבעלים המקורי. לא היה גם רגע אחד של ריק בהוויתינו, ומעבדי מצרים הפכנו לעבדי ה'. רכושו, קניינו, תלויים בו ומחכים למוצא פיו. וזה, לא מאחר להגיע: "ולקחתי אתכם לי לעם" - היעוד, תוכן החיים החיובי, הברור והנשגב - היותנו "עם ה'", העם אשר חייו כולם הם הגשמת התכנית האלוקית בעולם.
אולם כל אלו עדיין אינם שלמים. הלשון החמישית, שעדיין לא נתקיימה במצרים, מסמנת את אופק הציפייה - לארץ ישראל, לירושלים, להשלמת כל מאווי תיקון עולם ואדם, "והבאתי אתכם אל הארץ".
דברים אלו חשובים, היום כמו בעבר ויותר, מדינת ישראל מתיסרת בחבלי יצירה והתהוות ושאלות קיומיות מנסרות בחלל החיים הציבוריים והפרטיים. וביסוד הכל צריכה להתברר שאלת התכלית. אם רק להנצל מייסורים ורדיפות מגמתנו, הנה, נחלצנו לכאורה, אך צרותנו לא נעלמו, וגם אין רואים זאת באופק. רק כשנבין מה שאנו שואפים אליו, לציון, לירושלים, לחצרות ה', אז יבוא אושרנו.