עבדות הדמיון / הרב גלעד סלומון (תשע"א)
ברוך ה' שאנו זוכים להיכנס השבת בשער הנפלא של חומש ויקרא. הפרשה שלנו פותחת בנושא הקורבנות, שעליו יש לאנשים שכמונו תהיות לא מעטות. קשה להבין את זה, איך זה שאדם חוטא ומביא בהמה ומתכפר לו, מהי אותה עבודה שאולי בתמונות נראית יפה, אבל כשאתה מתאר לעצמך את בית המקדש עם המון בהמות, לא הכי נקי ולא הכי מריח טוב, שחיטה ודם רב, לא ברור אילו תחושות של "קודש" מתעוררות בקרבך. ובכלל, זה נראה קצת מיושן ולא מתאים לנו, זה "פגאני" ואנחנו כאלו "משכילים", איפה המוסר וצער בעלי החיים בכל זה? שאלות קשות, שננסה לענות על חלק מהן ואף זאת בחלקיות, שהרי מי שבאמת מוטרד מהנושא, צריך לעיין בעצמו בדברי חז"ל, עד שירווח לו ואולי לא.
אז קודם כל לשאלת המוסר, כל מי שעדיין מרשה לעצמו לאכול בשר בשביל החיים האישיים שלו, ואם נודה על האמת לא תמיד בשביל התיאבון והבריאות כמו בשביל ההנאה (ונראה שרבים מאתנו נכנסים למשבצת הזאת), צריך לקחת את הנושא בפרופורציה הנכונה, ולהעמיד את השאלה כלפי עצמו ורק אח"כ כלפי שמיא.

אנו מורגלים לתפיסה האורגאנית של המציאות. ישנו "זרם חיים" אחד ההולך ומופיע בצורה מודרגת, בדומם צומח חי ומדבר. כל מדרגה כוללת בקרבה את אלו שמתחתיה המהוות לה בסיס, ומופיעה ערך חיים מעולה ואיכותי יותר ואחר. המדרגה שמתחת מקבלת את ערכה בזאת שהיא נכללת ואף מתעכלת בזו שמעליה. האדם הוא ביחיד בעל הבחירה, בעל שאר הרוח הערכי והמוסרי, הוא היחידי היכול ונדרש לפעול להרמת איכות החיים של הכול, להטבת המציאות ושכלולה. הוא נזר הבריאה ועליו מוטלת האחריות הכבידה להתקדמותה בכל מישור. אבל בסופו של דבר, יש כאן "חיות אחת" אחדותית וכוללת. כשם שכל היש נהנה מפירות העמל האנושי להטבת המציאות, וכשם שהאדם לאורך כל ההיסטוריה שילם ומשלם על כך מס לא מבוטל של יזע ודמעות, ואף מסירות נפש, כך גם אך מוסרי הוא ששאר הנהנים מעמלו יתנו את חלקם, ישתתפו במאמץ הכולל, וכן, אף אם האדם טעה ונכשל במהלכו, גם הם חלק מזה. אם אחדות אז אחדות לטוב ולרע.

אנו מתפללים בכל יום "והשב את העבודה לדביר ביתך", ומונח בזאת שהעבודה היא עבודת הקורבנות. נכון, לפי מדרגתנו ומהחיים המצומצמים שלנו היא לא נראית כל כך טוב, אלא שעצם השמתה כאחת השאיפות היותר מתקדמות בתפילה מלמדת, שאנו הם אלו שצריכים להתרומם אליה. זה נכון, אנחנו באמת לא מסוגלים בכוחותינו הדלים לתפוס אותה, היא "לא מעלמא הדין"! הרב מסביר[1] שכשם שיש את עבודת ה' במעשה, בחסד וכדומה, ויש את עבודת ה' ברגש בתפילה, ויש את עבודת ה' בשכל בלימוד התורה, כך יש את עבודת ה' אף בכוח הדמיון. אין הכוונה לזה הנמוך, זה המשועבד לגחמות היצריות של האדם, אלא דמיון עליון, שאר הרוח שממנו עולים למעלה בקודש למדרגות של רוח הקודש ואף נבואה. זהו ה"מנוע" של כל ההתפתחות הרוחנית והכלי שאתו ניתן לפרוץ מעבר לכל גבול, מה שאפילו השכל לא יכול לעשות. השכל מוגבל למה שהוא תופס, והדמיון לוקח את מה שכבר נתפס, ונוגע במה שמחיה אתו. כשאדם מביא קרבן, בכוח הדמיון ומכוח האמת האורגאנית, הוא אכן מצליח לראות את עצמו כאילו הוא זה העולה על המזבח, בין אם כעולה ושלמים לתודה, ובין אם כחטאת. הבהמה היא ממש "הוא" בבהמה, היא כוחותיו הבהמיים. הוא חש בכל הממשות את עצמו כקרבן, ומתוך כך מתקן את עצמו ופועל שוב ברכה לו ולכל המדרגות עליהן הוא גם אחראי.
 
·                    ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
תפריט תפריט