כשמסתיימת פרשת וירא מתבשר אברהם על הולדת רבקה ובין השאר מוזכרים שם כל שמות בני משפחתה של רבקה, והמדרש טורח להראות שכולם רשעים גדולים. רבקה גדלה במקום של רשע, במקום של עוינות ורמאות, אחיה הוא לבן הארמי, אביה הוא בתואל שהיה רשע גדול. "צדיקה בן רשע" כך כותב עליה רש"י בתחילת פרשת תולדות. רבקה ממשיכה את שרה, כששרה איננה חסר מי שיגן על האהל, חסר מי שיזהיר אותנו מהסכנות האורבות. חסרה שרה שתאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת. אין אהל, אין בית, אין חומות מגינות. כלשון הגמרא במסכת יבמות "איש בלא אישה שרוי בלא חומה". האישה היא הנושא של פרשת השבוע שלנו. מציאת האישה מגינה מאוד מאוד על האיש, מגינה על עולמו הרוחני, והמעשי. מבצרת את הגבולות והגדרים מקימה בית, מקימה אוהל.
יצחק מתפלל בשדה בפרשתנו, אין לו אוהל, אין לו בית. ורק כשהוא רואה את רבקה הוא מביא אותה לאהל של שרה אימנו ואז הבית והאהל הופכים למשכן, ענן חוזר להיקשר מעל האהל. שכינה ומשכן תלויים כולם באשה, שכינה הוא ביטוי נקבי. שכינה- איך הערכים, איך האור האלוקי מסתדר כאן בתוך הגבולות, בתוך התבניות, בתוך סדר המציאות. יש צורך לברר מה נכנס ומה לא נכנס יש צורך להעמיד קרשים ובדים כדי לסמן, לתחם. "איש בלא אישה שרוי בלא שכינה" כך לשון חז"ל. אולי יש לו רעיונות יפים, אולי הוא בעל שאיפות עצומות אבל חסרה שכינה, חסרה ההתממשות. רבקה שגדלה במקום עוין ומסוכן תציל גם את יצחק- כמו ששרה הצילה את אברהם. היא תציל את יצחק ותבחין במה שיצחק לא מבחין, בהבדלים הדקים שבין יעקב איש האהל לבין עשו איש השדה. בין מי שאיתו אפשר לבנות בית בסופו של דבר, לבין מי שכוחותיו גדולים ומעניינים אבל אין לו גבולות וגדרים. הוא לא יודע להלחם נגד מה שמפריע לבניין הרוחני להשראת השכינה, יעקב הוא זה שיקים את הבית, "בית יעקב ,""מה טובו אוהליך יעקב משכונותיך ישראל", הוא זה שישתול עצי שיטים שמהם יקימו את המשכן.
שבת שלום ובשורות טובות.