המסעות ופירוטם בפרשה האחרונה של ספר במדבר מהווים מעין "אפילוג", סיכום של הספר בכלל ושל מסעי המדבר ותלאותיו בפרט. תהליך התהוות העם והפיכתו מעם היוצא ממצרים לעם הנכנס לירושלים נפרש לאורך מסעות המדבר. רק מבט מרחוק על רצף הארועים יכול לתת לנו תמונה כללית, הערכה של מה היה פה, מה התרחש במהלך התקופה הארוכה הזו. כמו כל סיפור היסטורי הן הסגנון והן התוכן משפיעים על הרושם הנחרט בנו מסיכומה של הפרשה. רש"י הראשון על הפרשה מביא שני פירושים הבאים לחדד לנו את המסר אותו עלינו ללמוד מסיפור המסעות.
רבי משה הדרשן אומר לנו שהפירוט הרב מספר לנו סיפור של חסד: "להודיע חסדיו של מקום. שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה..." לא היו הרבה מסעות ביחס לאר שנות המדבר! סך הכל רוב הזמן "נחו" בני ישראל. סיפור המסעות אינו סיפור של תנועה, המצויירת כדבר שלילי, "נעים ומטולטלים" אלא סיפור של "מנוחה", שאינה בזכות אלא בחסד, כלומר, היינו אמורים להיות נעים ומטולטלים אלא שחמל עלינו הקב"ה ובין מסע למסע אפשר לנו רוב נחת. החסד, באופן פשוט, הוא המבט מרחוק, בפרספקטיבה, על כל התהליך המייגע של מסעי המדבר ומציאת הנחמה הצפונה בקרבו, להצליח לראות את הרגעים הקטנים של האושר, החסדים הקטנים שנותנים רוח אחרת לכל העמל והיגיעה, כהפסקת מים קרים באמצע יום עבודה וכחיוך במסדרון בין ישיבה לישיבה. רבי משה פונה לצד הפשוט שבנו ואומר – לא להתבלבל למרות האקורד החזק של הטלטול, יש קולות רבים של יופי וטוב בחיים, זו הפניה הבסיסית לבנין של חיים מאושרים וזה אכן חסד אלוקי, תוכנית מובנית בעולם, ש ת מ י ד יהיו רגעים כאלה וחשוב מאוד להודיע שכל מסע קשה מורכב גם מחיוכים רבים.
אך רש"י לא מסתפק בזאת. "ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו'". המשל לא מובן, מתי בנמשל יש "חזרה"?, היכן "נתרפאנו"? רבי תנחומא אינו מחפש את המנוחה שבתוך המסע, העיקר הוא הסיפור הגדול של המחלה והרפואה, הבעיה והתכלית, מצרים וירושלים, כל הדרך היא כדי לצאת לאט לאט ממצרים, מסע אחרי מסע, תיקון אחרי תיקון, כספירת העומר לפני מתן תורה, הולכים להתרפאות! זו כבר נחמה בליגה אחרת, זה עצמו נותן כח וסיפוק, כאדם המסיים טיפוס ומגיע ליעדו וכל הדרך הארוכה והקשה נהפכת לאוסף סיפורים וחוויות. אלא שאם כך, אין שום סיבה לפרט את כל המסע, הרי כמעט הגענו, הרי הילד כמעט בריא, לשם מה החזרה על כל הקשיים?
המבט על הדרך לאחור, דוקא אחרי ההגעה, נותן לנו מבט אחר לעוד דרכים רבות, הרי הילד עוד עלול לחולי, הרי העתיד אינו "כבר כאן". ניתוח ההתמודדות מתוך עמדה של הצלחה נותן כלים חשובים כסיכומו של מסע, לא רק עידוד ופירגון, לא רק מבט חיובי על חסדי ה' אלא הבנה כיצד החסד שבמסע חדר עמוק לעצמותינו ומילא את כחות חיינו ברעננות ורפואה, כאכילת המים ושתית מי הבאר, דווקא ע"י "המקומות שהכעיסוני", מתוך השמחה שבתשובה וברפואה נאספים נקודות הצער למקורם החיובי.
יש "חניה" של שינה- הישן אינו מזיק, לא חוטא, אך גם לא מועיל.
יש "חניה" של קרירות עמלקית, עצבות וקיפאון. בשני רעות אלה נמצא עימנו הקב"ה – ישננו, הוקרנו. בחניה השלישית, רק הבן הוא החולה, חשש הראש, פגיעה ביקר מכל, אמנם חשש רגעי, זמני אך בזה ה' אינו חושש עימנו, פה נשארת הנקודה האלוקית בטהרתה ואינה נכנעת לקשיי הדרך אלא עומדת מהצד מטפלת ודואגת מתי יעבור חשש הראש...
לכאורה אין פה את הצד החיובי, את מה שאמור להוציא אותנו מהבוץ המדברי הזה, התשובה נמצאת בעצם החיים, בעצם הרפואה, במבט של העם העומד להיכנס לארץ נראים נקודות החסרון כשלוש נקודות חושך אליהם האור עדיין לא הגיע, מצבי החדלון של רגעי הקושי שבמדבר הם נקודת הפתיחה של הכניסה לארץ של עשיה, חמימות ובריאות, לא רק "אתערותא דלעילא" של מלך שומר ומגן אלא "אתערותא דלתתא" של עם מחושל המבין את ייעודו וכוחותיו.
"התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים" (אורות התשובה ו' ז').
"בשעה שהאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת..." (שם יב' ה').