נצחו אראלים את המצוקים / הרב עקיבא קשתיאל
"אשרי העם שיש לו תלמידי חכמים גדולים קדושי ד' עוסקים תורה לשמה, אפילו הם סגורים בד' אמות של הלכה, והם עסוקים בעניינים שבתורה שלא יוכלו להשפיע אפילו במאומה על הכלל, כגון תלמידי חכמים העסוקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה... מכל מקום יש סגולה נפלאה, שדור שתלמידי חכמים גדולים נמצאים בו הוא כולו מאושר" (עין אי"ה, ברכות ח"ב עמ' 393).
וכמה כואב וצר לדור שתלמידי חכמים גדולים נלקחים ממנו, אותם קדושי ד' העוסקים בתורה לשמה. מציאותם של תלמידי חכמים בתוך עם- ישראל היא כמציאותו של הלב באברים. השפעתם עמוקה ונסתרת הרבה מעבר למה שעין החוש יכולה לראות ולהגדיר. נפש האדם אחת היא, וגם נפש העם אחת היא, וגדולים החיים בקרב העם מחדירים בתוך נפשו את אותה הרוממות השוכנת בתוכם, במודע ושלא במודע, בגלוי ובעיקר- בנסתר.
"שאין ספק, שראוי שנאמין שכמו שבזמן בית המקדש היה קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל- כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים והחסידים מוכנים לקבל שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על כל המוכנים מבני דורם, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל (אלא) מצד המצאם בדורם, שהם בעצמם המקדש והמקודש... ולפיכך בהמצא נביאים והחכמים והחסידים בדורותיהם יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם..." (דרשות הר"ן, הדרוש השמיני).
ומה אפשר לומר, ואלו מילים להוציא,
בהלקח עמוד איתן שהגן על הדור כולו.
עמודא דצלותא- בתפילה על הכלל ועל הפרט,
עמודא דהלכתא- בפסקי הלכות לחיי האדם הישראלי ולבנין הבית בטהרה, ובשנים של ישיבה על מדין בהוראת דבר ד' לכל הבאים בשעריו.
עמוד הרבצת תורה- ברבבות שיעורים ושיחות, המתפשטים וחודרים עד לבבות רחוקים בקצווי ארץ.
עמוד כבוד הרבנות- בהדר שקשה לתארו, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך".
עמוד חכמת האמת- בראשו המגיע השמימה, בגנזים הפנימיים של חכמת התורה.
גאונות מדורות קדומים, גדלות של דורות ראשונים,
כבוד ישראל בלא שפיפות קומה ונמיכות רוח,
ליבם של ישראל.
ומעבר לכל אלה- כל האוצרות שלא ניתן לפה להגות ולדעת לשער, כל חיי הטוהר והקדושה.
וכל מה שנאמר- קטן, וכל מה שנבטא- דל.
חסרנו, נגדענו, ניתקנו מעולמות עליונים כל- כך שהיו שרויים בתוכנו. אוי לנו כי חטאנו.
והכאב עמוק, גדול וקשה.
אך אמונת חיי הנצח מעודדתנו ומקימה אותנו להתנחם ולהגביר חילים:
הכלי נשבר, אך האור קיים. האור לא נעלם, ולא יוכל להעלם.
אוצרות הרוח והקדושה שהתגלו לא נעלמו, הם חיים וקיימים. פזורים הם כעת
הכלי נשבר. האישיות האחת הגדולה, שריכזה בתוכה כל- כך הרבה- היא נלקחה מאיתנו, היא אינה עמנו בעולמנו הגלוי. אך כך האור שהיא נשאה בתוכה לא נלקח.
"כי בא השמש בצהרים". בהספדו על הרב שאול ישראלי זצ"ל, אמר הרב אברהם שפירא זצ"ל, כי אור השמש לא נעלם, הוא כעת מתפזר לרבבות קרני אור, ניצוצות, זויות, חידושים, הארות, מידות והנהגות. כל אלה מתפזרים ו"מתחלקים" בעולם. כל אחד יכול ללקט, כל אחד יכול להחדיר לתוכו ניצוץ ואור מאותה שמש גדולה.
וככל שנדע לדבוק בדרכי הגדלות להתרומם מהשטח הנמוך, להשתחרר מהחיים הרדודים, ולקדש את חיינו- בכל חלקיהם, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים- כך נזכה שהאור לא יוסתר, ולא יתפזר לחלקיקים זעירים מדי, אלא יאיר וימלא יותר ויותר נפשות, חיות וכמהות לאור גדול, לאור חדש על ציון תאיר. בשורות טובות לכל בית ישראל.