והתקדשתם והייתם קדושים / הרב עידו רוזנטל (תשע"א)
והתקדשתם והייתם קדושים / הרב עידו רוזנטל

כדרכם של מחרחרי ריב ומעוררי מדנים, מסתתרת מאחורי הדברים הנאמרים ומושמעים בגלוי, כוונה נסתרת. קרח, ונשיאי העדה שאסף, אומרים בגלוי: "מדוע תתנשאו" שמשמעו "למה דווקא אתם"? אולם מאחורי המילים מסתתרת טענה כוללת הרבה יותר: "למה לנו בכלל כהונה"? התקוממות זו כלפי "מוסד" הכהונה ולא כלפי מינוי מסוים לעמוד בראשו, מקופלת בפתיחת דבריהם: "רב לכם, כל העדה כולם קדושים". במה מתבטאת קדושתה של "כל העדה", אלעא בקורח? מבאר רש"י: "כולם שמעו דברים מפי הגבורה".

אמת. אדם שזכה לשמוע, אדם שזכה לגילוי נורא ונשגב כזה, של רוח הקודש ונבואה, הוא קדוש. לא פעם ולא פעמיים מכנה אותנו התורה "קדושים". אם כך, נשמעת טענת עדת קרח מתקבלת על הדעת. אם כולם שווים בקדושתם, נמצא שאותם המספסרים בקדושה ומספקים אותה, כביכול, להמונים, עושים, שלא בצדק ולא ביושר, "הון פוליטי" מן הקדושה שאינה נחלתם כלל. מובן שאם אכן כך הם פני הדברים, זהו מצב מקומם ובלתי נסבל.

"יש עושר שמור לבעליו לטובתו" (קהלת ה'). אותה קדושה שהיא באמת נחלת כל אחד ואחד מישראל יכולה להפוך לו לרועץ. אותה הרגשה נפלאה, של שייכות לגודל ולשגב, של הזדהות עם מגמות עליונות ונפלאות, הבאה לאדם בהפגשו עם אנשים גדולים וחיבוריהם, הריהי באה באמת מן העושר העצום הצפון בליבו של כל אדם מישראל, מקדושתו הסגולית הנוראה. כל העדה קדושים, יודע קורח, מכיון שכולם "שמעו". אולם אם ישלה האדם את עצמו, מתוך שכרון הגודל שפגש, שכבר קנה את הדברים, שהם כבר חקוקים בכל הוויתו, יהפך הכל למין גאווה מוזרה וחולנית וגרוע מזה, התחושה הזו תבלום את התפתחותו הרוחנית והמוסרית.

הרוממות שבמפגש עם אדם גדול, אותה "הקפצה" לפסגות הטוב הרוחני, לא נועדה כדי למלא את האדם בהרגשת ערך עצמי ולהחליש את צימאונו ושאיפות ההתקדמות שלו, אלא להיפך! לעורר ביתר שאת שאיפות והשתוקקות רוחנית ומוסרית. לדעת את גודל נשמתו, כדי להוציאנה אל הפועל, בעבודה, בעמל ארוך ומפרך, בעליה הדרגתית בסולם המידות מתוך תביעה נוראה לתיקון עצמי ומאבק בלתי מתפשר בכוחות תחתיתיים ויצריים.

מי שרגעים עם מפגש התגלות הר סיני עוצרים את התעלותו, הריהו גורם עוין לכל מגמתו של העולם הזה, הוא אינו מאפשר כל תיקון ועליה ומתוך כך, חלילה, גם העושר לא יוכל להתגלות.

"אמר רבי לוי: משאוי שלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא (- מפתחות ומנעולים לאוצרותיו) (פסחים קי"ט.) נושאי כל עושרו הן בהמות לבנות. הן יוצרות רושם של טוהר, אצילות ונקיון בכל רבב. אולם הן פרדות עקרות, ללא יכולת המשכיות בעולם. אין פרי לשיטה הזו, של הדגשת השיטה הקיימת כבר בנשמתו של כל אדם מישראל, תוך זלזול בדרישה המעשית ובעמל התיקון וההתקרבות לד', דרך בחירי עם קרובי אלוקים. העושר הרוחני שעליו מצביע, בצדק, קרח, אכן קיים בכל אדם מישראל, והוא באמת אינסופי. בנשמתנו, אכן אנו גדולים מאד. כולנו, בלי הפרש משמעותי בין גדול וקטן, בין כהן לוי או ישראל, תלמיד חכם או עם הארץ. כשמסתכלים על הנשמה בלבד, קשה לסמן מי גדול ממי ובכמה. הדעת מסתחררת מן הגבהים. אולם חובה על האדם לזכור: אלו הן מפתחות לעושר. אכן יש לך מפתח לאוצרות עצומים, זוהי נשמתך, החצובה מתחת כסא הכבוד. אולם אוסף המפתחות, אינו העושר. צריך לקחת את המפתחות ולהשתמש בהם, לפתוח בעזרתם את הארמונות ולטייל בהם, ארמון לפנים מארמון, לגדל את כל חלקי הנפש, לעבוד על המידות ולהתמלא בתורה. כך, ורק כך אכן מתגלה העושר הפנימי אליו זכה האדם להחשף בהבריק עליו ברק הגודל, בהפגשו עם הצדיק ותורתו. המפגש הרגעי גם הוא חשוב, הוא נועד ליצור אופק, התקדמות ורצון לעמול. רק מתוך ראיית הבדל המדרגות העצום, בינינו לבין גדולינו בהופעת הנשמה בפועל, יוסיפו הכל עלייה והתקדמות שיקדמו את האדם יותר אל חשיפת העושר הקיים בו בכח. ללא אותה הערצה והתבוננות על גדולי עולם אלו החיים בתוכנו, יישאר כל העושר בכח, ובפועל מאומה ממנו לא יתגלה. דעה מהרסת שכזו, שומה עליה להקבר במעבה האדמה שלא יהיה לה כל הד והשפעה. שכן זהו איום קיומי על כל התפתחותו המוסרית של העולם.

ואנחנו, תלמידי משה ואהרן, ותלמידי התפשטות אורם בכל דור, גדולי וצדיקי הדורות, המה הקדושים אשר בארץ ואדירי כל חפצנו. אשרינו שזכינו להדרכתם ולקשר חי עמם.
תפריט תפריט