"רקב עצמות קנאה" אומר שלמה המלך בספר משלי, הקנאה גורמת לריקבון עצמי. לקרח לא יהי החסר כמעט דבר בחיים, הוא היה עשיר גדול, חכם ופיקח, כך חז"ל מתארים אותו. לפי המדרשים לא רק שהוא היה ממשפחה מיוחסת, מבני קהת. הוא גם קיבל את התפקיד החשוב ביותר שלוי יכול לקבל, לשאת את ארון הברית על כתפיו. היה לו מעמד ציבורי, כלכלי ואישי. אבל כשיש לאדם קנאה, הוא שוכח את כל מה שיש לו. הוא מזניח את עצמו, את מעליותיו, כישרנותיו, תפקידיו ויעודו. עיניו נשואות אל משהו אחר, זר, אל משהו שהוא לא הוא.
"רקב עצמות קנאה", מסביר הרב קוק, רקב עצמיות. הקנאה גורמת לאדם לזנוח את עצמיותו, היא כביכול נרקבת. במקום להוציא לפועל את אופיו ואישיותו שלו. הוא שואל את עצמו, למה הוא לא כהן? ולמה הוא לא נשיא? לכל אחד ואחד מאתנו הקב"ה נתן כישורים מיוחדים, תפקיד מסוים. הקנאה, אותה קנאה שמשכיחה מאתנו את מי שאנחנו. אותה קנאה שמשכיחה את מה שנדרש מאתנו, מעבירה אותנו על דעתו, מוציאה את האדם מן העולם.
המקובלים כתבו, שקרח היה גלגלו של קין, אנחנו לא מבינים יותר מדי בגלגולים. אבל גם קין קינא, קינא להבל. והקנאה הזו העבירה אותו על דעתו. כשהקנאה במקום להיות אמצעי ללמידה ושיפור, והופכת להיות אמצעי לזעם ושנאה, למה לו יש ולי אין. היא מוציאה את דעתו של האדם.
קנאה יכולה להיות תהליך חיובי, של בניין של בירור, של בדיקה עצמית, של חיפוש ישר וכנה, של מה אני יכול להשתפר, לפי מה שאני.
"קנאת סופרים תרבה חכמה". קנאה שמובילה לשנאה. קנאה שמובילה לעין רעה וצרות עין, היא קנאה שממוטטת את הקרקע מתחת הרגלים. אי אפשר לעמוד בעולם כזה, אי אפשר לחיות חיים כאלו. קנאה שרק שורפת את גופנו ונפשנו והקרקע נשמטת מתחת קורח. ומקריבי הקטורת נשרפים, מבפנים. הקנאה שורפת מבפנים את עצמות האדם.
בע"ה נתעלה לעולם טהור, של קנאת אמת. כמו רחל שקנאה באחותו, שאומר המדרש שקנאה במעשיה הטובים. קנאה חיובית שבונה את העולם.

שבת שלום וחודש טוב.