בספר קהלת אנו מוצאים שלתור זה גם חכמה, לתור זה גם לתור עם הלב. גם בסוף הפרשה בפרשיית ציצית כתוב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', זה לא רק עניין חיצוני של חוש הראיה אלא הרבה יותר מזה, כל האישיות, כל המחשבות, נטיית הנפש. העיניים מבטאות את הלוך רוחו של אדם, להיכן שאדם רוצה ללכת, מה שמעניין אותו - את זה הוא רואה. התחום שאדם מסתקרן בו, התחום שמדבר אליו  - עליו הוא מסתכל.

'שלח לך אנשים - ויתורו'. כשבאים לארץ ישראל ורואים את הארץ, וזה חשוב מאד לראות את הארץ, צריך לדעת שבאים עם מניעים אישיותיים, עם גישה. אל הארץ צריך לבוא מתוך גישה מסוימת. אל הארץ צריך לבוא מתוך גישה של ארץ חמדה, ארץ חביבה, ארץ הקודש. נכון, צריך לנסות ולחבב את הארץ בכל מיני דרכים גם גשמיות וגם אחרות אבל בראש ובראשונה זאת ארץ הקודש. זו זכות לבוא לארץ זו מעלה לבוא לארץ.

כלב מגיע לחברון, חברון אומר הספרי זה המקום הכי גרוע בארץ, פסולת של ארץ ישראל, יש שמה בעיקר טרשים, קשה לעשות שם חקלאות, יש שם ענקים גדולים, בעיות ביטחוניות לא פשוטות בכלל, אבל הוא הולך לשם. הוא בא לראות את הארץ. לראות את הארץ זה לראות את אברהם יצחק ויעקב שחיו פה. לראות את הערכים שלהם, את מה שהם הצליחו לייצר כאן מבחינה משפחתית מוסרית ורוחנית, בשביל זה באים לראות את הארץ. זה הרבה יותר מראייה פיזית.

כל אחד ואחד מאיתנו מסתובב הרבה ברחבי הארץ, וזה טוב מדי פעם להיזכר מי הסתובב כאן בעבר, מי היו הנביאים שהתהלכו כאן, המלכים, דמויות מופת, מה הם יצרו כאן, מה הם כתבו, מה הם הנחילו לנו בזכותה של הארץ.

על ידי הארץ אוצרות של רוח, אוצרות של קדושה, אוצרות שהם הזהות שלנו כעם, הובאו לנו, הונחלו במשך כל הדורות והגיעו עד אלינו. כל מקום בארץ הוא סיפור בפני עצמו סיפור שהוא בעצם חלק מהסיפור של החיים שלנו. אהבת הארץ קשורה גם לנופים, קשורה גם לחיבה, קשורה גם לעובדה שהיא יפה, אבל אהבת הארץ מתחילה ממקום הרבה יותר עמוק, היא מתחילה מאהבת הזהות הישראלית שלנו.