בפרשתנו מתואר מעמד מיוחד, מעמד הר גריזים והר עיבל. במסגרת המעמד הזה ישנו טקס אמירת ברכות וקללות. אחד עשר פסוקים, אחד עשר ביטויים של קללה, אחד עשר ארורים יש, "ארור האיש.. ארור האיש..."
והמפרשים התחבטו, מה המכנה המשותף של כל אחד עשר הארורים הללו. מדוע דווקא אחד עשר אלו נבחרו מתוך תרי"ג מצוות להיות אלו שעליהם יש קללה מיוחדת? דווקא אלו אחד עשר יהיו העומדים על הפרק שנכנסים לארץ ישראל. אנחנו יודעים שיש גם את עשרת הדיברות ורשימות אחרות. לפי חלק מהמפרשים, מה שמאפיין את אחד עשר הארורים האלו, שכולם פונים אל המוסר הטבעי של האדם, כולם פונים אל קומת האנוש שאינה זקוקה לקיום מצוות, הם כולם פונים אל היושר, אל מדרגת האבות שנקראו ישרים. שנכנסים לארץ ישראל, אנחנו חוזרים בעצם למעמד האבות שהסתובבו כאן בארץ, וכשאנחנו נכנסים לארץ ישראל חוזרת אלינו האחריות להיות המקור, להיות המצפן לכל האנושות, בסוגיות המוסר האנושי הכללי. אברהם- "אב המון גויים" ואנחנו בעקבותיו שנכנסים לארץ ישראל מתרגמים את התורה לשבעים לשון. כך נאמר בפרשתנו, לכתוב את התורה "באר היטב" אומר רש"י: "בשבעים לשון" כלומר, יש לנו מה לומר לאנושות כולה. האנושות כאשר היא מאבדת את זהותה, כשהיא מאבדת צלם אנוש, היא נקראת ארורה "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". לעם ישראל ישנה חובה ראשונה במעלה להיות מופת בערכי היסוד של מהי חברה אנושית תקינה, מהו מוסר אנושי בסיסי. ארור- מקולל, מוצא מכלל מושגי האנוש היסודיים. אחריות גדולה היא על העם, כפי שנאמר בפרשתנו, שנדרש להיות עליון על כל הארץ. עליון, לא במובן המתנשא אלא עליון- מוביל, מסמן כיוון. עם שהולך להקים את ממלכתו בארץ אבותיו, חורט על אבני קיומו את התשתית הזאת כי כל האנושות מחכה, כל האנושות בציפייה, כולם רוצים לראות- מי כאן, מהו האומר הכלל אנושי שיש לבני אברהם, יצחק ויעקב לומר לחברה כולה.
שבת שלום ובשורות טובות