מבין המצוות הרבות המובאות בפרשתנו, פרשת "כי תצא", נמצאת גם מצוות השבת אבידה. מצווה מוכרת, הגיונית, ולכאורה פשוטה וטבעית. אדם המוצא ממון שאינו שלו, אינו רשאי לקחתו, וצריך להשיבו לבעליו.
אמנם, האופן בו מופיעה המצוה בתורה נותן לנו רושם מיוחד ודגש מיוחד: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". קודם לחובת ההשבה הוא האיסור להתעלם! הדרישה לא להתעלם חוזרת שלוש פעמים בתוך ארבעת הפסוקים העוסקים בהשבת אבידה ובפריקה וטעינה. גם בהלכה הדבר בא לידי ביטוי- כבר משעת ראיה עובר האדם המתעלם על איסור זה של "לא תוכל להתעלם", מלבד העובדה שהוא לא יקיים את מצוות העשה של השבת אבידה (ולפי דעת רבים מהראשונים, מצוות ההשבה מחייבת רק משעה שהרים את האבידה- ראה גמ' בבא מציעא כו' עמוד ב', ובשו"ע סי' רנט'). הנושא כאן איננו רק שאלה משפטית המבררת של מי הממון ומי זכאי בו. יש כאן דרישה למחויבות מוסרית כלפי הזולת- לא להתעלם! יש להוסיף לכך את הביטוי "אחיך" המופיע שש פעמים (!) בפסוקים אלו. ניתן לומר שיותר מאשר דאגה למאבד יש כאן דאגה למוצא. האם בליבו של המוצא יש מקום להרגיש את מצבו של המאבד, או שמא הוא חי "בתוך עצמו". המתעלם- חי בתוך עצמו, ואנו נדרשים "להרגיש" את האח שנמצא מאחורי הממון. מאחורי כל ממון נמצא אדם. מן הסתם הוא השקיע את כוחותיו בממון זה, מאמץ, זמן. ואולי מדובר בנכס יקר לו, חשוב ומשמעותי עבורו. כשנאבדת לאדם אבידה, נאבד לו משהו מהנפש. פעמים זהו דבר קטן ופעמים גדול, אך בין כך ובין כך משהו בנפשו נחסר. לכך אנו נדרשים להיות רגישים. כשאנו מוצאים אבידה עלינו לחשוב על נפשו של מי שנחסרה ממנו האבידה, על "אחיך".
חכמינו ז"ל אמרו ש"כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו" (ב"ק קיט'). נפש האדם נאחזת בממונו, בנכסיו, וכשאלה נחסרים- חיי הנפש נחסרו.
ביטוי חריף לכך מצאנו בדברי הרמב"ם בספר המצוות, לפיו כל מי שאינו מסייע לחברו להציל את ממונו (כגון היודע עדות ממון לטובת חברו ואינו בא להעיד לטובתו), עובר על האיסור הנאמר התורה "לא תעמוד על דם רעך"! (כך היתה גרסת הרמב"ם בספרי).מאחורי הממון נמצא אדם, ומי שלא דואג לממון חברו- במידה מסוימת הרי הוא מפקיר את נפשו.
לחודש אלול נרמזו כמה רמזים, ואחד מהם הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים". נתינת צדקה, דאגה לממון הזולת- היינו התעניינות במצבו, דאגה לנפשו, לחייו. הצעד הבא המתבקש מאחיו, הם דברי רבנו בחיי על הפסוקים הללו: " וזה שאמר לא תוכל להתעלם, אין להבין אותו בהשבת אבידה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלויות שביד האדם להביא לחברו". מצוות השבת אבידה מתרחבת מעניין נקודתי של דיני ממון לדרישה לדאגה לעולמו של החבר, שהרי גם הממון אינו אלא ביטוי של הנפש, כאמור, וכל עיקרה של המצווה באה "שכולנו עם אחד...ושירצה כל אחד בתועלת חברו" (שם). יש לאדם הרבה אבידות בחיים, אבידות גשמיות ואבידות רוחניות, אבידות מחשבתיות ואבידות רגשיות. ירידות, נפילות, הרגלים, שחיקה, איבוד אמון- כל אלה סוגים של אבידות. המשיב לחברו אחת מאבידותיו הרי הוא מקיים מצוות השבת אבידה, הוא משיב לו את נפשו. כשרון שהוחמץ, דעה שנתבלבלה, רגש שלא התאזן, כוחות, נטיות, ומידות שלא מצאו את מקומם הנכון. ואנחנו נקראים להשיב לעצמנו את האבידות, כל אחד לעצמו, ולזולתו. לשוב ולהשיב בתשובה.
בימים אלו אנו חוזרים לעצמנו, חוזרים אל הרצון הטהור, אל השאיפות האמיתיות. מתוך החזרה הזו צריכים להישלח קוים גואלים, דרכי תשובה, שישיבו לנו את כל האבידות, שיהיו חלק מאיתנו, ויצאו אל הפועל מתוך אותו רצון טהור.
ונפש אחת גדולה לכולנו, נפשה האחת של האומה כולה, שגם היא- יותר מכל- מצפה ומחכה לכל הכשרונות והכוחות המפוזרים שישובו אל הקן, שיגלו את כל עוצמתם מתוך המעיין הטהור הישראלי. ואנחנו מתפללים: "השיבנו ד' אליך", עם כל מה שאבדנו בדרך, עם כל הכישרונות המופלאים שתעו באפילה, "ונשובה"- את כל מה שיש בנו ניתן, בכל נפשך, בכל לבבך, בכל מאודך.