כללים, פרינציפים ושאר ענינים נשגבים - אלו דברים המוטבעים באדם עוד מראשיתו, עולם של כללים מופשטים ולא מוגדרים.
עם תהליך ההתפתחות ניסתה האנושות לתת ביטוי ומענה לנטיה הטבעית לכללים: מעשה "דתי", אמירות גבוהות, פילוסופיה... בהר  סיני קרה משהו אחר, במעמד מיוחד אך לא חד פעמי, ניתן מעמד של "כלל" להרבה פרטים קטנים, התברר ועדיין מתברר שמאחורי ולפני כל דקדוק דק, אף שכמעט אינו נראה  משמעותי- יש איזה כלל, איזה ענין מופלא, שמתגלה בזכותו.
הרבה מחשבות ודילמות שמתרוצצות בראש משאירות אותנו "תלויים", מרחפים בין שמיים וארץ, יש אפילו "נשמות תלויות", שכל השקפת העולם והטבעיות מבוססות על אמירות "באויר". רוחניות ללא ביטוי ממשי. בעם ישראל יש "מצוות התלויות בארץ" מצווה - ציווי והגדרה אלוקית למעשה נכון או לא נכון, שתלוי, מותנה, קשור בקשר בל ינתק ל...ארץ, נוצרות נשמות ארציות, שקושרות עולם של כללים ורוח עם עולם של עשיה וארציות, עד כדי ציווי לכאורה של הארץ עצמה – "ושבתה הארץ" .
כיצד יכולה ארץ לצאת מהארציות שלה, להצטוות ב "ושבתה הארץ" ?
מסתבר שהמצווים הם העם היושב בארץ ולא האדמה עצמה, הקשר הבלתי תלוי בין המציאות הישראלית לארציות יוצר מציאות שבה גם בארץ עצמה יש אפשרות ליצור קשר, לחבר כללים עם פרטים .מצוות השמיטה מלמדת שהשביתה, כחלק אורגאני מעבודת האדמה, מחדשת ומבררת שכל 6 שנות העבודה היו חלק וחשיפה של כלל, של עיקרון משמעותי שמבוטא בעבודת האדמה וממילא ביצרניות לכל סוגיה.
אחיזת אדם בקרקע וכל הקשר בין ישראל ואדמתו היא הדרך היחידה לקיום מצוות איכותי. וכן גם הקשר העמוק של כל יחיד ל"ישראל בארצו" נותן משמעות אחרת לגמרי לעולם המצוות. כמו השמיטה שהיא ביטוי לחיבור בין הכלל, העיקרון המנחה, לבין הפרטים המובלים ומקבלים משמעות בעקבותיו, כך בכל מצווה והדרכה. סיני זה הסולם המקשר, הדבק שמדביק את עולם הכללים והמחשבות לעולם הפרטים והעשייה.
ההדבקה הזו היא סוד היציבות והישרות. "ולא תונו איש את עמיתו" נאמר בצמוד למצוות השמיטה, יושר וסדר חברתי נוסד כשיש מרכז וקשר של הפרטים לעקרון, כשיש מטרה משותפת, כלל, יוכלו להסתדר לפיו פרטים רבים.
הפרטים הרבים ושטף החיים מסתירים מאיתנו את המטרה ואת עיקרון שבו אנו מאמינים ולפיו אנו רוצים לחיות. במהלך העשיה יש קושי גדול לזהות את המרחב האינסופי של חיינו. רק כשעושים עצירה, שביתה, מנקים את כל הפרטים, מתאפשר הזיהוי של הכלל שנותן את המשמעות והערך לכל פרט ופרט.
לפעמים החושך גדול מדי, הפירוד גדול, קשה לראות את הכלל מבעד למסכי הפרטים והקשר מתנתק, לא יכולה להיות אחיזה בארץ וממילא גם הפרטים נחלשים ומאבדים גובה, "כי ימוך אחיך", גם העוצמה הפרטית לא מקבלת את האנרגיה הדרושה לה העוני ברוח מתגבר, קשה מאוד ליתן משמעות לפרטים והמדרון תלול...
הקשר הוא האדם העומד בארץ וראשו בשמים, היסוד המרכזי שנמצא בראש משתלשל ומופיע בכל הרבדים של המציאות עד הארץ, מבט כזה יוצר שיעור קומה מלא של אדם, כך נוצרת "אמת", "אמת מארץ תצמח". אמירות גבוהות ללא משמעות "ארצית" וארציות ללא אופק שמימי אינם מספקות את מי שהיה וראה בהר סיני, אנו שואפים ורוצים להצליח "לראות" בכל פרט ופרט את עולם הכללים המשתקף ממנו, ואפילו בפרטים שעוד אי אפשר... עצם הידיעה הודאית ש"אף כולן נאמרו כללותיהן ודיקדוקיהן בסיני"- מנחמת ומעודדת.