"ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשובע, והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, וישן מפני חדש תוציאו", מתוארת ברכה יוצאת מגדר הרגיל בארץ, הארץ מתחדשת ונותנת את יבולה בקצב מדהים. יש בארץ סגולה של התחדשות גדולה, הארץ יכולה להתחדש. במו עינינו ראינו ארץ שהייתה נחשבת עזובה וישנה כמדבר, מתחדשת ומחדשת כוחותיה. הרב יעקב משה חרל"פ כותב בספרו מעייני הישועה שזאת עיקר תכונתה של ארץ ישראל, תכונת ההתחדשות. תכונת ההתחדשות הזאת של הארץ מחדשת גם אותנו. צריכה גם לחדש אותנו. אנחנו גם צריכים לבוא אל הארץ, בבחינת אנשים שרוצים להתרומם להתעלות מחדש.
אם בחוקותי תלכו, אומר רש"י: 'שתהיו עמלים בתורה'. להיות עמל זה להיות מסוגל להוציא מעצמך דברים. כמו שעל ידי עמל האדמה מתברכת ומתחדשת, ככה האדם בעמלו, עמל התורה, קונה דברים חדשים, קונה מידות חדשות, ערכים חדשים - תורה.
עיקר מטרת בואנו לארץ היא להיות אנשי עמל. אנשים שמוציאים מעצמם יותר, אנשים שרוצים להתפתח.
בארץ ישראל יש מקום ליוזמות, צריך יוזמות. זו ארץ שבנויה ליוזמות. לכן בסוף הפרשה, ממש עם סיומו של ספר ויקרא, מופיעה פרשיה קטנה, מיוחדת, קצת חריגה, פרשיית הקדשת ערכים. אנשים שרוצים להקדיש דברים שונים לבית המקדש, בין אם זה כסף בשווי האדם, בשווי בהמה, שדה או עץ. הרצון להקדיש הוא רצון של נדבה, יוזמה, אין מצווה כזו. זה רצון טוב. הרצון ליוזמות, הרצון להקדשות, הרצון לחבר דברים, לרומם דברים אל הקודש, זהו הרצון של ארץ ישראל. הרבה יוזמה, הרבה עצמאות, הרבה רצון של התקדמות, התווספות, התפתחות והתחדשות.
ככל שנתחדש כל אחד בתוך תוכו, כך נזכה עוד ועוד לברכת ההתחדשות של ארץ ישראל - "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו מהרה לאורו".