דרכים שונות יש לבאר את סדר ההגדה (ראה על כך בהגדה "תורה שלמה" מאת הרב כשר), ונציע כאן דרך אחת: אלו הן הפסקאות המרכיבות את ה"מגיד", מתחילת התשובה לשאלות הבן עד לאמירת "פסח מצה ומרור":
א.עבדים היינו ה.מתחילה עובדי ע"ז.
ב.מצוה עלינו לספר. ו.והיא שעמדה.
ג.מעשה אצל ר' עקיבא בבני ברק ז.ארמי עובד אבי- דרשות הפסוק.
ד.ארבע בנים. ח.המכות במצרים ועל הים,דיינו.
בכוונה תחילה חילקנו את הרשימה לשתי רשימות, שכן כך נראה על פי מקור הדברים בגמרא.
ראשית כל, יש להציב את ה"קוד", על פיו בנויה ההגדה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים). ההכרה ב"שבח" באה מתוך שאנו חווים ומודעים ל"גנות". אי אפשר להעריך נכונה את גדולת המתנה שזכינו לה, בלי להבין ולהרגיש כמה היינו חסרים בלעדיה. ובליל הסדר, עלינו "לעבור" את הגנות, לראות את עצמנו שם, במצרים, עם כל גנותה ושעבודיה, ומתוך כך נוכל להתרומם ולראות את עצמנו גם כאילו שיצאנו מצרים.
על דברי המשנה הללו נחלקו בגמרא "מאי גנות". מהו הגנות שבה יש להתחיל. רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו.
אם כן, שתי אפשרויות לפנינו מהיכן להתחיל בסיפור הגנות- מהעבודה זרה שקדמה עוד לשיעבוד במצרים, או משעבוד מצרים עצמו.
אנו, בהגדה שלנו, משלבים את שתי השיטות, וכדברי ר' חננאל על הגמרא: "והשתא עבדינן כתרוייהו". אנחנו פותחים פעמיים בגנות- "עבדים היינו", וב"תחילה עובדי עבודה זרה". מעתה יש להבין אתה הקשר של שאר חלקי ההגדה לכל הפתיחה. עוד עלינו להעיר, שאנחנו מתחילים ב"עבדים היינו", למרות שהגנות של העבודה זרה קדמה.
ידועים דברי המהר"ל מפראג על ההבחנה בין דעת רב לדעת שמואל. "עבדים היינו" מתיחס בעקרו לגנות הקיומית, הנפשית, והפיזית. ו"מתחילה עובדי עבודה זרה" מתיחס אל הגנות הרוחנית, המחשבתית והתרבותית. אומנם, אפשר להוסיף עוד נקודה להבחנה זו. "עבדים היינו" מתיחס למה שנראה על פני השטח, למה שעברנו באותו רגע ובאותה שעה. היינו בשיעבוד נורא, גופני, נפשי ורוחני, ויצאנו ממנו. התוצאה של המאורע והגלויים לעינינו היא החירות שלנו, קיומינו כעם, היותנו מסוגלים להתחיל לדבר ולהביע, לפעול ולעשות. כל היכולת שלנו להתחיל לממש את חיינו נעוצה בנקודה זו. מבחינה זו, הדגש העיקרי הוא הסיפור ביציאת מצרים- הן בסיפור על המעשה בבני ברק, והן בארבעת הבנים. הנושא הוא הסיפור והעברת הזיכרון של יציאת מצרים. חיינו נעוצים שם, והכל הוא תולדה משם. "זכר ליציאת מצרים". אומנם, ישנו חשבון נוסף, נסתר. ישנה הנהגה סמויה, החובקת עולם, שמשקיפה הרבה מעבר למה שהסיבתיות הפשוטה רואה. בספר אורות הוגדרו שני מבטים אלו כך: "ההבנה הסיבתית" לעומת "ההבנה המוסרית" (עיין עמ' יט'). ההבנה הסיבתית היא זו שרואה את ההשתלשלות הגלויה של העולם הטבעי והאנושי, הפיזי והרוחני. לעומתה, ההבנה המוסרית נעוצה במבט הקודם לעולם, לפיו כל שלב מתוכנן מראש, וכל פרט ופרט בנוי כנדבך במבנה שלם של תוכנית אלוקית. לרבונו של עולם יש מגמה גדולה, והיא הולכת ומתפתחת. יש רצון להוציא אל הפועל מהלך שלם, שראשיתו בגרעין היסודי שהוא אברהם אבינו. מתוך הקליפה יצמח הפרי, מתוך החושך והתוהו הולך ומתפתח האור והסדר (עיין אורות האמונה, עמ' 21). "מתחילה עובדי עבודה זרה" במבט זה, הדגש הוא על ההשגחה והתכנון. והיא שעמדה, צא ולמד. כל סיפור והרצאת הדברים שבשלב זה שבהגדה מדגיש את ההשגחה, את הסדר המכוון כדי לגלות בעולם את היצירה המיוחדת של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". גם סיפור מכות מצרים איננו עוסק בחויית היציאה מצד עצמה אלא בניסיות שבה, דהיינו- בהשגחה ובשליטה האלוקית על כל מערכות הטבע. שיאה של הסברה זו הוא בהכרה בסדר ובתכנית המתגלה בתוכנו- אילו, אילו...דיינו דיינו.
אנחנו מתחילים מהחויה הקיומית שלנו, מהצורה בה אנו נפגשים עם הדברים, מהגאולה שלנו, מהחירות שפרצה לתוכנו- "עבדים היינו". ומשם אנו מתרוממים למבט המקיף, למה שד' פועל עלינו, הרבה מעבר למה שאנו היינו מסוגלים להעריך ולצפות. ועל כך- "דיינו". אשרינו!