נראה שהמאמץ הגדול הזה, של עבודת הקישורים, נובע מהפער שנוצר בין מעשי האדם ומחשבותיו לבין עולם הרוח, שענינו זה האמירה האלוקית האין סופית והבלתי נתפסת. כשמצליחים ליצור קשר, זהות, איתות (מלשון "אות") – מבטאים בזה שהמעשה או הדין אינו רק סימבוליזציה (סמליות) של עולם הרוח אלא ביטוי מוחשי בעולמנו הצר לאותה שירה נצחית.
עיקר עבודת המקדש והכוהנים היא עבודת העלאת הקרבנות. במהות ענין הקרבנות ישנה מחלוקת ראשונים: הרמב"ם במורה נבוכים אומר שענין הקרבנות נועד כדי להפריש את ישראל מעבודות זרות. כלומר ליצור מערכת של עבודה מוחשית פיזית כנגד הנטיה הנפסדת של האדם לחפש את הפולחן "בחוץ" במקומות זרים, התורה מאפשרת (בלית ברירה לכאורה) ביטוי ליצר האדם לפולחניות במסגרת התורה והקדושה. הרמב"ן יוצא כנגד תפיסה זו ומאריך להוכיח כנגד הרמב"ם שאי אפשר לומר על מוקד עבודת ה' במקדש שהינה רק פעולה של שלילה, וודאי ענין הקרבנות הינו יצירת קרבה (קרבן לשון קרוב) ודבקות בין האדם – נפשיותו ואידיאליו, לבין אלוקיו.
העיסוק בקרבן, בבהמות, הוא היכולת האנושית לחבר רוחני וגשמי, לעסוק בצדדים הכי נמוכים בחיים ולתת להם משמעות. פרטי עבודת המקדש הם המוקד של עבודת ההכנה של האדם לקראת המפגש עם הלא נודע. הקרבנות היוו "מוקד חינוכי"  של דבקות וקירבה ויצרו אצל האדם את ההבנה העמוקה שאין פגישה ללא הכנה. זיכוך המידות ותיקון עצמי היו חלק בלתי נפרד ממהלך הבאת הקרבן וכפרתו. אמנם, כדרכם של בני אדם, הפך ה"אות" ל"קונץ" ובמקום להוות מוקד לחינוך והתעלות, טושטשה העבודה האישית ונשארה רק העבודה הטכנית, על כך אומר דוד המלך בתהילים:
 (ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד...  הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי ... זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:
כשאי אפשר לתפוס את מוקד וממנו להשליך אל החיים, עדיף לאחוז בפרטים עצמם, לא בזבח חפצה ההנהגה האלוקית אלא בלב, לא על זבחיך! הכבוד האמיתי הוא ב"שם דרך אראנו" – ב"דרך הנכונה" של הטוב והיושר ולא בדמיונות של "האכלת האלים".
מחלוקת הראשונים הנה שני הצדדים של העשיה האנושית – סור מרע, שלילת הזרות, ועשה טוב - קרבה ודבקות. אולי הרמב"ם מדגיש בדבריו את המאבק בדעות הזרות, את התנגדותנו העזה לשיעבוד לכוחות היקום ולהפך, להפיכת כל הכוחות לחלק מהאחדות, והוא בודאי יסכים שכאשר נגיע "למנוחה ולנחלה" ואידיאולוגית השעבוד לטבע תעלם, ישובו הקרבנות להיות הביטוי העמוק לחיוביות של השימוש בכל  האמצעים ליצירת שלום ואחדות- דבקות כדברי הרמב"ן.
היסוד הפנימי של הקרבנות אינו חייב להתבטא לעולם דווקא ע"י הקרבת בהמות ואולי בעתיד הרחוק תוכל ההקרבה מן הצומח להחליף את הקרבן "וערבה לה' מנחת  (מנחה היא קרבן סולת ) יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" . בינתיים כשנפשו של האדם, גם המתקדם ביותר, עדיין אינה מתוקנת, עדיין יש צורך להתמודד ולטפל גם בצדדים הנמוכים ואפילו הרעים שבאנושות, להתעסק בבהמיות שבנו ולצקת לתוכה אט אט טהרה וערכיות.
האש, היוקדת על המזבח, מקור האנרגיה ועוצמות החיים, עלולה לההפך לאליל, ליצירת שיעבוד למקורות הכח. ולהפך, בהכנה מתאימה, האש יכולה להיות הכלי החזק ביותר להתעלות ושכלול. תיעול האנרגיות לטוב.
ובתורה: "קרבני לחמי לאשי", האש שלי "הנפעלת לפי דבר האלוק...", שימוש באש ולא שיעבוד לה.
סיפוק הצרכים החיוניים של האדם יוצרת סדר בסיסי שבלעדיו ודאי שאין לאדם יכולת להתקיים- אוכל שינה ושאר סיפוקי האדם. אך יש סדר מהותי יותר המאפשר קיומיות ברובד עמוק יותר. מערכת העיכול בסדר הגופני מקבילה לקרבנות בסדר הרוחני, יש מסגרת מסויימת של תיקון  שעל ידה אפשר, לאט  ובדירוג, לגעת קצת בשאלות המהות הקרבן הוא צורך לאדם ולא לקב"ה, צורך של הכנה והתקדמות בציר עולמנו.
 ומכיוון אחר- הסוד של האדם, סופו להתגלות, האדם מחפש להביע את הסוד שלו בעולם המוחש, כשזה נעשה מתוך טהרה ורצון כן- זה יכול להצטרף ל"אשי ה'", הביטוי המוחשי לא יהיה זר כי אם עצמי, חלק בלתי נפרד מהאדם, "כאילו נפשו הקריב".
קרבנות שאנו מקריבים, גם היום, אם נובעים הם מאותו סדר פנימי עצמי, ברכה גדולה תהיה בהם, עוד תחום ופרט שמצטרף למנגינת החיים, לראיית הדרך.. ְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים: 
שבת שלום!