בפרשת השבוע מופיע קורבן המנחה, אחת ההלכות החשובות של המנחה היא שהיא לא תאפה חמץ, אסור שהמנחה תחמיץ, "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ". מנחה היא עבודת המקדש, עבודת ה'. אסור שעבודת ה' תהיה בשיטה של החמצה. החמץ מאפשר לזמן להשתלב ולהתערב. והרבה פעמים הזמן גורם לדחייה, גורם לעיקובים, לשינוי סדרי העדיפויות. במיוחד כשמדובר על דברים בעלי ערך. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו דוחים בלב ובמוח כל מיני שינויים חשובים במידות ובמוסר לאחר כך, כשיסתדר, כשיתאים, כשיהיה זמן. כי יש דברים יותר דחופים, עניני היום יום הפשוטים.
הרמח"ל אומר שגם בעבודת ה' צריך לרכוש את מידת הזריזות. כש"מצווה באה לידך אל תחמיצנה". עבודת ה', עבודה רוחנית, עבודת תיקון האישיות, צריכה להדמות לאש. אי אפשר להביא לאש חמץ "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " נאמר בפרשה. האש יוקדת, האש מתלהבת ומתלהטת. באש יש אהבה, יש רגשות, יש תנועת חיים. כשמשהו מאוד יקר לליבך, מאוד מלהיב אותך, כשמשהו מאוד בוער בך- לא דוחים, לא אומרים אחר כך, כשיסתדר. "כל שאור וכל דבש", הדבש מופיע כאן יחד עם השאור, גם בדבש יש משום עיכוב. הדבש הוא אנינות הטעם, הרצון להרגיש, לטעום כל דבר, שיהיה לי נעים, שיהיה לי נחמד. זה יכול ליצור גם עיכוב. ישנם דברים שהם כל כך דחופים ועקרוניים שאסור לנו לחכות למתי שנרגיש טוב איתם. לחכות שהם יהיו טעימים ונעימים לנו. אי אפשר לתלות את עולם המוסר והרוח, במתיקות הדבש ובנעימות הפה. זה מהווה עיכוב,זה בדיוק הפוך מהאש. כשמשהו יוקד בקרבנו, כשהאש יוקדת בחזה- גם אם זה לא מתוק ונעים זה כל כך חשוב ובוער!
כך נראית האהבה, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה...רשפיה רשפי אש שלהבתיה". את החמץ אנחנו נבדוק בעזרת נר דולק ונשרוף אותו באש, באש האהבה וההתלהבות שאמורה להיות מאוד דומיננטית בחודש ניסן ובפסח שבו יצאנו בחיפזון. בפסח שבו רצנו אחרי ריבונו של עולם "לכתך אחרי במדבר" זהו החודש שבו אנחנו מבקשים את שיר השירים שכולו מרוץ אהבה, שכולו זריזות וחיוניות.
שבת שלום וחודש טוב.