מ

מאדך - ("בכל מאדך") - הנשמה° <שאי אפשר כלל שתכנס בשלמותה בגוף, רק מאיר ממנה אור° בניצוץ השכל° המורגש בגוף°(1), כי לפי גדולתה אי אפשר לה להכנס בכלי° ולהגבל בו ולא יוכל הכלי לסבול את האור> [עפ"י ע"ר א רנ].

מאור גדול - (ברזי הנפש) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מאור קטן - (ברזי הנפש) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מאיזה מקום נבראו(2) - מאיזו מדרגה היא תכלית בריאתם, ומהי נקודת הרצון בהם בכללם [פנק' ג קסד].

מאמר סתום - מ"ם סתומה, מאמר סתום(3) - כל הגניזות. הסתימה° החותמת של כל היסוד המחשבתי [עפ"י ר"מ צד].
מאמר שנמצא בו האופי הסתום, הענינים הנעלמים העומדים ברום־חביון° רזי־עולם° [ע"א ד יב יט].
החפץ העליון, רוח־אלהים° המרחף על פני המים° ונותן מקום° ומשען לכל היקום [ע"א ד יב ו].
מאמר סתום - שיש להבין מכל מצוה שבתורה, דוגמתה בענין הגוף, איך להנהיגו בקדושה°, והאידנא יש ביד חכמים להכיר ולהנהיג עצמם קצת בזה [עפ"י פנק' ג מא].
ע' במדור זה, מ"ם סתומה, מאמר סתום.

מאמר פתוח° (3) - כל מה שנתן להתראות במחשבה ובבטוי [ר"מ צד].
מאמר שנמצא בו האופי הפתוח, הענינים הגלויים ומושגים לכל [עפ"י ע"א ד יב יט].
מאמר פתוח - לגלות גם כל ענין הנהגת הגוף בתורה, וזהו לע"ל שתהי' התורה על לוח הלב. ותהי' הממשלה גדולה, ואין קץ לשלו', כי קץ כל בשר, לא יהי' עוד [עפ"י פנק' ג מא].
ע"ע גלוי. ע' במדור זה, מ"ם פתוחה, מאמר פתוח.

מארי חיטיא - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, "מרי חיטיא".

מבול - אבדן המקום החמרי "והנני משחיתם את הארץ" שנאחז באבדן המקום° המוסרי°, שלא היה כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. השחתה ואבדן כללי [ע"א ב 310].
מבול - מֵמי המבול - (דוגמתם בכוחות הנפש) - הזדון והרשע של יד הרשעה° המתפשטת והגסות° ההולכת ביד רמה. זעף החיים הסואנים והסוערים בהבלי רשעתם, מצד החשך° של החומר° המצריך את האדם להיות אחוז בחבלי חיי התבל [עפ"י ע"א ד יב מא].
טפשות לב אנשי העולם ע"י זוהמת° מעשים רעים ותשוקות דמיוניות° [מ"א ב א].
ע' במדור זה, תיבת נח. ושם, מים הזידונים.

מבשרי אחזה אלוה - ע' במדור זה, ומבשרי אחזה אלוה.

מבשרת ציון - העומדת על הר גבוה האומרת לערי יהודה: הנה אלהיכם - ע' במדור משיח וגאולה.

מגדל בבל - חטא מגדל בבל - ר' במדור זה, חטא מגדל בבל.

מגדל הפורח באויר(4) - מגדלא דפרח באוירא - יסוד העצמיי, שאיננו תלוי בשום בסיסיות צדדית [עפ"י ר"מ לט].
מגדל הפורח באויר - מהלכי שכל גבוהים בטעמי תורה [א"ת ו ז].

מגדל עדר(5) - הקודש° [אג' ג כא].

מגדל עז שם ד'(6) - ידיעת־שמו° ית' הוא מגדל עז לאדם, שכל המקטרגים וכחות החיצונים לא יוכלו לו, <כי מזכרון השי"ת יתאוה ללכת בדרכיו, ודרכי השי"ת מנהיגים את האדם בתכלית היושר° והתיקון° [מא"ה, ענייני תפילה, קסד].

מגיס לבו בתלמודו(7) - שמשכיל ומתבונן ועם כל זה לא יזוז מחמריותו ומנטיותיו העפריות, אף שהן הפכיות אל החכמה והצדק המושג [ע"א א ב ו].

מדותיו של הקב"ה אינן רחמים אלא גזרות(8) - במלאות איפת הצדק° וכל תנאי החיים יתאימו למדת המוסר° השלמה, אז (הרגשת החמלה) איננה רחמים° כ"א גזרה°, לא צדקה של ויתור, כ"א משפט ודין גמור, גזירה וחק איתן ומשפטי צדק שיתגלו בכל שלמותן בבא עתן [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 93].

מדיני בטבע - ע' במדור זה, אדם מדיני בטבע.

מדינת הים - ע' במדור מקומות וארצות.

מדת הדין(9) - ראשית־המחשבה° של ההנהגה הכללית, מחשבת ד' הגנוזה [ע"ר ב פז].
ע"ע דין, מדת הדין. ע"ע דין, מדת הדין האיתנה.
מדת הדין, שעלתה במחשבה°, לפני בריאת העולם - המשפט־העליון°, מקור המשפט° והצדקה° [א"ל קכח].
המדרגה הגבוהה של הנהגת העולם. שורש המציאות של כל העולמים, לפני ירידתם והתגשמותם בפועל [שי' מועדים א 23].
"בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין"(10) - עצמות מדותיו העליונות, ש"אינן אלא גזירות°" מלכות כל עולמים, מופיעה בהשתלשלות צירופי דקדוקיהן וכוחותיהן, שהם "מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה", בתור מדות רחמים [ל"י ב טז].
◊ שני צדדים הם שמופיעים בהתגלות הבורא° אשר במעשה הבריאה° ודרך התיחסותו אליה: א. פניית הבורא אל מגמת הבריאה מבחינת עליוניותו ומקוריותו, שהיא בלתי־מוגבלת מצד־עצמה, "אתה הוא עד שלא נברא העולם", ו"אשר מלך בטרם כל יציר נברא", היא מופיעה במדת הדין, של כיוון המשפט העליון, של תכנית הבריאה שלא מצד צמצומה וגבוליותה, אלא מצד מרחב המקוריות של הבורא, וכמו תכנית אדריכלית גדולה ואדירה, אשר למעלה ממסיבות המציאות והגשמתה, המוגבלת ומצומצמת. ב. לעומת־זה פניית הבורא אל סידורה הממשי המפורט של הבריאה, בבחינת ירידת שכינה° לתחתונים, שאינה כפי המדה האלהית המקורית העליונה של הדין־והמשפט־המוחלט, אלא כפי ההתחשבות, במדת־הרחמים°, עם גבוליותה וצמצומה חולשתה וקטנותה של הבריאה, וכעין מה שנמצא אח"כ בפרטי ענינה של תורה°, שדברה כנגד יצרו הרע של אדם וטיפלה בחינוכו מתוך התחשבות עם חולשתו וקטנותו. וזהו הסידור המתאים ומתחשב להתקיימותו של עולם: הצירוף והמיזוג של מדת־הרחמים, אשר לפי גבוליות צמצומה של הבריאה, אל מדת־הדין, אשר לפי מקוריותה האלהית העליונה [ב"ר שעח].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה. ע' במדור זה, רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין. ושם, עלה במחשבה לפני. ושם, שתף מדת הרחמים למדת הדין. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גבורה גנוזה. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך, יצחק, מדתו של יצחק.

מדת הימים(11) - ערך החיים ותעודתם בצמצום ביחושם אל הזמן [ע"א ג ב נג].
ע' במדור זה, בקש יעקב לגלות את הקץ. ושם, בא בימים. ושם, ימי עולם. ושם, ימים.

מדת יום - ע' במדור זה, יום.

מדת לילה - ע' במדור זה, לילה.

מה גדלו מעשיך ד'(12) - אמירה בהתמלאות פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים [עפ"י א"ת ג ח].

מה פעל אל(13) - (שיאמר ליעקב ולישראל) - אמיתת מטרת כל הבריאה בכללה, אשר לא ידע אנוש ערכה, ואיך נשלמה תכלית רצון ד' ע"י היצור אשר הכל ברא לכבודו [מא"ה, ענייני תפילה, רמא].

מה קטנו מעשיך ד'(14) - אמירה ברוב השתוממות מתפלאת בהסתכלות לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים ודקות החמרים ודייקנות הכחות שבמקומות היותר רחוקים [עפ"י א"ת ג ח].

מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני(15) - העין הפקוחה של משה, לא נעלמה ממנה שפעת החיים של תורה־שבע"פ° לכל פיתוחיה [עפ"י א"ת א א].

מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום(16) - שיתהלל הרשע על שעושה רעה ודרכיו מצליחים א"כ מן הסתם ישר דרכו בעיני ד'. אבל אינו כן, רק הקב"ה מאריך אפו שמא ישוב, על זה אמר חסד אל, א"כ, אין לך מה להתהלל [פנק' ג לח].
מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום - מה תתהלל לומר על הרעה שעשית שהוא דבר טוב ומובחר בכח מה שחסד אל - התורה, אתה עוסק בה כל היום, א"כ לא יזדמן חטא לידך <(כי התורה מגנא)> [פנק' ה לט].
ע' במדור זה, הוות תחשוב וגו'. ושם, תורתו של דואג מהשפה ולחוץ.

מהיכן נבראת האורה וכו' מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, וכו'. ממקום בית המקדש נבראת האורה וכו'(17) - ◊ עיקר ענין האורה° כפי מה שאנו רואים הוא הנותן יחס לחלקי הנבראים אחד אל אחד, כי גדר החושך° הוא פירוד כל דבר בפני עצמו שאינו מביט אל זולתו ואינו מחובר לו בשום יחש, וכח הראות היוצא לאור ע"י האורה מטביע צורת המון נבראים ביחד בכל אחד מהרואים ועי"ז מתקשרים יחד לפעול לתכלית אחת. והנה מסוד ד' נודע לחז"ל שהבורא ית' ברא בריות הרבה נפרדות בתכליתן, שכל אחת היתה בודדת בתכליתה בפני עצמה, וזהו גדר החושך, שהוא שכן קרוב לתוהו° ובוהו°, רק אח"כ ברא עולם־מתוקן° מאוחד, שכל אחד מחלקיו מחובר לזולתו, ונתקרבו הבריות לתכלית אחת. ושאל לאיזו תכלית היא זו ההתאחדות. והנה לטעם בראשית בשביל־התורה־שנקראת־ראשית°, נודע שהתורה° כולה היא שמותיו° של הקב"ה דהיינו תאריו ית' ופעולותיו, והנה אין להכיר אמתת שלמות פעולתו ית' כי אם ע"י ההתאחדות, שאז התכלית משלמת בכל מעלותיה. ע"כ אמר שנתעטף בה הקב"ה - היתה הוראת שמותיו ופעולותיו בשלמות רק על ידי זה שהבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, פירוש בשלמות ההתאחדות של כל המציאות כולה מראש ועד סוף, דוקא בזה נשלמה השלמת השמות, דהיינו השלמת התורה שהיא האורה האמיתית, ומיוחס לפעולת ההתחברות של כל המציאות שם זה כטבעו וענינו. ולטעם שמצד בראשית, בשביל־ישראל־שנקראו־ראשית°, שענינו הוא השפעת הטובות בשלמות, שאין דרך להשפיע בכל השלמות כ"א עי"ז ההתאחדות, שאז כל חלק פרטי מהברואים יהי' לו חלק בכל הטוב הכללי. ונודע שמקום ירידת השפע הוא ביהמ"ק° כמש"כ: "וזה שער השמים", ע"כ אמרו: ממקום ביהמ"ק נבראת האורה, שלשלמות ההשפעה שהוא "מקום בית המקדש" הוצרך כח המאחד את כל הבריאה, כדי שתהיה ההשפעה מושלמת מכל צד [מ"ש צה־ו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ברודים. ושם, תקון עליון. ושם, נקודים. ע' במדור זה, ממקום בית־המקדש נבראת האורה.

מהשפה ולחוץ - ע' במדור זה, תורתו של דואג משפה ולחוץ.

מודה לו במאד מאד - על כל מדה ומדה שהוא מודד לך תהא מודה לו במאד מאד(18) - ברוממות ערך ההרגשה השכלית העליונה [ע"ר א רנ].

מונים לחמה(19) - אומות העולם מונים לחמה - ◊ סוברים שיכולים כבר לקלוט את היסודות הכלליים מבלי הזקק לפרטים דקדוקיים, <מה שבאמת לא עלתה בידם כלל, והם הולכים אחרי הוות נפשם, לחק חקקי און ולהטות משפט דלים וחמס ושוד, רצח ונבלה, מעלליהם> [פנק' א קמז].

מוסיפין כח - מוסיפין כח בפמליא של מעלה - ע' במדור זה הוספת כח בפמליא־של־מעלה.

מוסר אביך(20) - הדעות האמיתיות [ע"א א א קעו].
מסירת ראשי העיקרים בדת וסודות° האמונה° וכל חובות הלב [מא"ה ג קעט].
ע' במדור זה, תורת אמך.

מופת - (לעומת אות°)(21) - ◊ מראה על עוצם הכח של המשלח ב"ה [ע"ר ב פב].
ע"ע מופת.

מורא שמים - ע"ע יראת שמים, "מורא שמים".

מוֹרֶה(22) - איום ונורא [אג' ב שטז].

מורח ודאין(23) - (ענינו של משיח) - השכלת שכל בדברים רחוקים וגם יהיו מבוררים כהשכלת החוש [פ"א תל].

מורשי לבב(24) - סעיפי ההגיונות הטבעיים [ע"א ג ב ריד].

מזל - ר' במדור זה, אדם אית ליה מזלא.

מחויב המציאות - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים.

מחיל אל חיל(25) - מעליה לעליה [ע"א ג ב רכו].

מחסנים ומפצחים(26) - מגבירים ומביעים [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) של].

מחשבתן של ישראל(27) - תוכן עליית מחשבתן של ישראל - הטוהר־העליון°. המהות הפנימית של עוצם הויית נשמתם התוכית של ישראל. התשוקה האלהית הכמוסה, החיה בנשמה הישראלית. הראשית° המחשבתית שהיא התכונה האידיאלית של חפץ אלוה בעולמו בכלל, מקור החכמה° של אור הקודש° [עפ"י ע"א ד ט קלט].
סוד יצירתה העליונה של כנסת־ישראל° במציאותה הפנימית, שהוא חמדת כל העולמים, פאר כל ההויה, העומד למעלה למעלה מכל אפשרות של שינוי וירידה, תהפוכות וקלקולים [ע"א שם שם קלז].
מחשבת ישראל הקדומה - עצמותה של האומה, אור העליון של הזיו° האלהי בכבודו ובעצמו, שכל האורה הגדולה (של האומה), שהובעה ע"י כל צדיקי הדורות וראשי ראשיהם עד האבות° הראשונים, והם בכלל, הכל הוא רק תולדה מזיו שלמותה [עפ"י ע"א שם שם קמה].
האידיאל° היותר גבוה° שבמטרת הבריאה, העתיד המזהיר של כנסת־ישראל° [מ"ר 493, 494].
מחשבתן של ישראל הקודמת לכל, וחותמת את הכל - העצה° היותר אצילית, היותר מגמתית, ויותר אידיאלית, מכל מה שהלב יכול לחשוב, השרויה באידיאליותה בכנסת ישראל, המצוינת בעולמנו בתור "גוי אחד בארץ"°, ובשרשי הויתה במעמדה האצילי, עד אין קץ ותכלית. העצה המגלה את כל האור והעילוי של "כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ", (כי) לא יש שום דבר בעולם שאיננו נעשה בדבר־ד'° ועצתו (זו) העליונה. המעין העליון שכל החכמה וכל התרבות האנושית הכללית היא תמיד פונה בפנימיותה להגיע אליו, להספג מרוחו, ולהיות מואר מאורו, אור־החיים° מעולם עד עולם [עפ"י א"ק ב תקנא].
עצמ(יות)ן (של) כל נשמות ישראל [קובץ ח קנז].
ע' במדור תיאורים אלהיים, מחשבה, המחשבה העליונה (מחשבת הבורא). ע' במדור זה, טעם העליון. ושם, עצת ד'. ע' במדור השגחה, רז ההשגחה.

מ"ט שערי° בינה°(28) - האור־בעצם°, אור־חדש° של תשובה־עליונה°, גילוי אמתת המציאות המשוכללת בהופעת° הקרנת הזרחתה° [עפ"י ח"פ לב: א"ש ד יא, ב"א ד יא].
ע' במדור זה, חמשים שערי בינה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, שער החמשים.

מטיב - "הקב"ה מטיב לך"(29) - בהתעלות ותוספת טובה° [ע"א ד יב יח].

מטייל בפרדס(30) - המתעסק בסודות° התורה [מ"ש ק].
ע' במדור זה, טיול בפרדס. ושם, לחם בשר ויין, מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס".

מטע ד' - "נצר מטעי"(31) - האידיאלים° הכללים שהם המגמות° העולמיות כולן, אצילות° האורות־העליונים° ברוממות תעודתם, שנשמתה° של האומה־הישראלית°, ונשמתו של כל יחיד מישראל בפנימיות° מהותה, מאור זה היא אצולה [ע"ר ב קנח].

מי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה(32) - שאפי' פעולותיו נכבדו ורמו כ"כ מערך כל היצורים, העליונים אפי', עד שלא די שלא ישיגו ענינם בפרטיותם לשאול בזה ענין איך ולמה, רק רמה ידו ית' כ"כ עד שבל יחזיו פעולותיו באופן שיהי' מי מהעליונים שיתעורר עי"ז שמשיג בתורת שאלה מה תעשה, והפעולות שהם בחק שלמותו ית' א"צ כלל שיהי' נודע לשום נברא, חלילה לו [פנק' ג קלה].

מי חכם ויבין פשר דבר(33) - מה מדוייקת צריכה להיות ההכרעה שבין שני הצדדים [ע"א ד ה א].

"מי מנה עפר יעקב", מי מנה מצות שמקיימים בעפר(34) - מדקדקת תוה"ק בכל פרטי החיים [ע"א ג א כה].
המצות שהוכנו לפי פרטיות כל מצב ומצב (יתרומם על ידם) המצב היותר נמוך [ע"א ב ח יג].
בעפר - בכל ארחות החיים היותר נמוכים וארציים [ע"א ד ו כ].
ע' במדור זה, עפר יעקב.

מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחם של חכמים וכהה מאור עיניהם(35) - ◊ טעות יסודית בכל הרוח של עצם התולדה ביסוד החיים של אומה, נוטלת את חייה מן העולם בייחוסה ההיסטורי, מטמטמת את לבה ומעורת את עיניה ביחוסה להכרת עצמה, <שהיא הקודמת שבהכרות לצרכי חייה, קיומה בתור אומה והתפתחותה> [עפ"י מאמרי הראיה 231 ].

מיומנת(36) - המיומנת - העיקרית [מ"ש לה].

מילוי הכרס ב"לחם בשר ויין" - ע' במדור זה, לחם בשר, מילוי הכרס בהם קודם ל"טיול בפרדס".

מילי דעלמא(37) - הדיעות שיסודן הוא הכח הרצוני וההסכמה הקדומה. כי רק בדברים החילונים° והמורגשים מצרכי הגוף, ראוי ללכת אחרי הנטיות והרצון, אבל במשפטי־דעת ודיעות פנימיות אין להם כל זכות להכריע [ע"א ג ב קה].
ע' במדור זה, דברי תורה.

מילתא דבדיחותא(38) - זיו השמחה° המאיר בתור ברק פנימי ע"י ציור° שמחת השלימות של הידיעה הברורה בהיותה מושגת כבר. ציור בהיר, הנאות לשמחת הלב, של הידיעה בכללותה המצויירת ומענגת בהודה°. ציור כללות העונג שיבא עם הירידה לסוף עומק של ענין נשגב ומרום. הציור המהיר המשקיף על סוף דבר, על התכלית הנשקפת מרחוק [עפ"י ע"א ג ב קג].
פלפולא° של תורה בחריצות ובאסמכתא רחוקה [א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 215].
ע' במדור תורה, "חילוק". ושם, חידוד אמיתי, חריפות, תכנה. ושם, פלפול, תכלית הפלפולים היותר רחוקים שהשתמשו בהם רבותינו ז"ל בדורות קרובים. ע"ע מזון אסתתי.

מים(39) - צורה° עצמית <הנוהגת במציאות רוחנית כבגשמית>. ומה שתחתיה חומר° הוא [פנק' א שעג].
ע' במדור זה, אבני שיש טהור.

מים(40) - כינוי לנמצאות בכללן, כל זמן שהן בכח הצורה הכללית [מ"ש קטז (מא"ה ב יא)].
היצירה הבאה ממזוגו של השטף הגדול, "מקולות מים רבים אדירים"° [עפ"י ר"מ פח].
השטף המלא של התמזגות כל הפרטיות אל הכלליות האיתנה, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים" [שם כא].

מים - הרגש הנפשי שמרומם את האדם בטבע הנפש הזכה לכסוף לאור־ד'° [ע"א ב ו כז].
מים היותר טהורים - דעות היותר טהורות° ונשגבות [קובץ א שמח].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מי הבריכה־העליונה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, אמונה.

מים - "בין מים למים" - בין שטפים טהורים° הומים ומפכים מעומק היסוד הבריא של היחש אל החיים המלאים הטהורים האלהיים במלא עזם קדשם וטהרתם, ובין רפיוני לב ומורכי רוח, המדלדלים את הנשמה ונוטלים ממנה את עזה ותפארתה, בדכאם אותה עד דכא של מוסר אוילים [קובץ ז צג (א"א 104)].

מים הזידונים(41) - (הצפים על הנפש) - טבע החומר, שטבעו ללכת בלא עצה° ומחשבה° [מ"א ב א].

מים עליונים(42) - המהות הפנימית של המים ושורש כוחם שהי' כנוס יחד עם המים שלנו [פנק' ג קס].

מים עליונים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מים תחתונים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מים עליונים ומים התחתונים - באור ענין המחלוקת של "ויהי מבדיל בין מים למים"(43) - כלל המציאות היא מורכבת מכח° וחומר°. והנה תחת סוג המציאות נכנסים יחד שניהם, הכח והחומר, אח"כ נתחלקו כל אחד בפני עצמו, וקנה מציאות הכח לעצמו והתבודד במציאותו לפעול ולא להתפעל בטבעו, והחומר לעצמו קנה טבעו להתפעל ולא לפעול. והנה ברא° השי"ת° כח ההבדלה, היינו כח מיוחד שבסגולתו להפריד כללות המציאות שהיו מעורבים הכח והחומר, שיהי' עומד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. והנה הפרדה זו מיעטה את כל אחד מהם משלמותו, את הכח מיעטה שהיתה כלולה בו תחילה גם שלמות החומר ועכשיו אבדה, והחומר ודאי כשהי' מתחילה תחת סוג המציאות הכללית היתה בו מציאות הכח החשוב, ועכשיו ניטלה הימנו. אלא ששכלול המציאות דורש כך, שמתחילה יתעצם כל אחד בסגולתו° וישתלם, ואח"כ יתרכבו יחד לפעול זה על זה וזה ע"י זה כראוי, כי תכלית שכלול העולם היא שיהיו הכוחות פועלים והחומרים מקבלים את פעולתם ומתפעלים מהם. וכיון שמיעט את שלמות של כל אחד מהם לשעתו, על כן לא נאמר ביום השני "כי טוב", מצד שעכ"פ ההפרדה וההתיחדות של כל אחד בפני עצמו הוא מנגד לשכלול הכללי. אלא שמ"מ הוא דבר נחוץ שכל אחד ישתלם בפני עצמו מצד הכח הפרטי שלו, ואח"כ יתכלל להיות חלק אחד מהכלל כולו. ומ"מ כיון שהוטבע בעולם כח ההפרדה הוא פועל בעולם ג"כ נגד התכלית, ומכש"כ שפועל בבעלי בחירה° [עפ"י מ"ש קטז־קיז (מא"ה ב יא)].

מים תתאין אינון בוכים ובען לסלקא לעילא - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מימינו אש דת למו(44) - דת אש, המטהרת כל בדיל וסיג מההשגות הנעלות. נבואתה של תורה שהיתה בלא שום עזר של כח המדמה <תחת אשר נאמר בנבואה "היתה עלי יד ד'", וסתם יד היא שמאל(45), שהוא כח המדמה העוזר להוציא אל הפועל את כל מערכת הנבואה, נבואתו של משרע"ה היא מובדלת מנבואת כל הנביאים בזה שהיא לא צרפה אליה את כח המדמה במאומה, כדברי הר"מ ז"ל במו"נ> [עפ"י ע"א ב ט רג].

מיעוט הדמות - ע' במדור זה, ממעט את הדמות.

מיתת נשיקה - ע' במדור מות ועניינו.

מיתת צדיקים מכפרת - ע' במדור מות ועניינו.

מכחיש מגידיה - בכפירה בתורה שבעל פה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

מכסה עורות תחשים - שמלמעלה למשכן - ע' במדור משכן ומקדש.

מכריז עליהם הקב"ה - פועלים את פעולתם ביחש אל דעת־האלהים° וקרבת עבודתו בדרך ישרה [ע"א ב ט כז].

מכת בכורות - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.

מלאה הארץ דעה את ד'(46) - (כאשר) תורת־ד'° היא נובעת ממעמקי הלב - כל אדם שומע־קול־ד'° הקורא אליו ושש ושמח לעשות רצון קונו וחפץ צורו, שהוא צורו הפרטי וצור־העולמים° כולם; ומרגיש הוא אז, שהוא האדם, שואף את חייו יחד עם מקור־החיים°, וכל היצור כולו ניצב לו כאורגן שלם אדיר נחמד ואהוב שהוא אחד מאבריו, המקבל מכולו ונותן לכולו ויונק יחד עמו זיו חייו ממקור החיים [עפ"י ל"ה 149].
שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו, שאז היא מתעלה מכלל אמונה° לכלל מדע מבורר [ל"ה 53].
מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים - לע"ל כשיבוער הרע°, לא יהיה הכרח כלל להתעוררות רוח, המקרב רצונו אל השלמות - הנותן מקום למי הדעת שיתפשטו בלבבו, ממש כמו שהים מתפשט מחמת הרוח אל השפה על החול לכסותו - כי כבר תהיה השלמות בפועל גמור ולא בכח. א"כ, ידמה כאילו הרוח מנשב תמיד עד שא"א לגלי הים המכסים שישובו וישאירו הארץ חרבה ויבשה. ע"כ תמלא הארץ דעת את ד' כמים ל"ים" מכסים - עצם הים, ולא השפה, שצריך עזר הרוח ואינו קבוע, אבל תהיה הדעת־את־ד'° בגילוי תמיד [עפ"י פנק' ג קסא].
ע' במדור זה, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

מלאך המות מסר לו דבר - ע' במדור מלאכים ושדים; או במדור מוות ועניינו.

מלאכה - (האסורה בשבת) - להשלים איזה דבר ע"י מלאכה°, יותר מחוקו שהיה בו עד כה [פנק' ג רפד].
מלאכת מחשבת(47) - יצירה של האדם מתוך החופש של האדם. האדם חושב מחשבות ועושה מלאכה, מלאכה בעיר או מלאכה בשדה. מלאכה שייכת למלאכיות של המלאכים השמימיים [עפ"י שי' ב 378].

מלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי - ע' במדור מלאכים ושדים.

מלאכי השרת אכלו בביתו של אברהם אבינו - ע' במדור מלאכים ושדים.

מלוא השחוק בעולם הזה - "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה"(48) - שלמות היחס של סבר־הפנים ונחת־הרוח, אל עולם הזה <מנוע הוא במצב(ו זה שבו) חרב בית־המקדש, וגלו ישראל ממקומם> [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) שמג-שדמ].

מלח סדומית מעור העינים(49) - שיש במאכל - הרגשה בלא שכל שמקור היא להתרחק מגמ"ח, <שהרי מצד השכל מה בכך רע לו שיראה לעזור א' לחבירו, רק שמצד ההרגשה אינו מרגיש בחבירו, א"כ זה עיקר ההשחתה>. (אך) כאשר נתקלקל העולם ובהכרח מתגברת ההרגשה מצד משכא־דחוי'° שמטלת הזוהמא° בהכרח, דמשתכחא בהכרח באיזה חלק "כי קורטא בכורא", והוא השוחד שהגוף משחד הדעת ומעור העינים, <שההרגשה היא בלא עינים> [עפ"י מא"ה ב נט].
<הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ההשתמשות בהנאת החושים שבכל סעודה אשר יאכל האדם, בהכרח פועלת ליקר בקרבו את ערכם. הטבע עושה את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה>. התערובות (של הנטיה הזו) שבהכרח נמצאת גם בשלם שבאנשים, המונעת את תנובת החסד והצדק הראויה לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הם המה המלח סדומית המסמא את העינים. עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים [עפ"י ע"א א א מו].
אהבת עצמו שהיה בסדום, שהוא מצד ריחוק הרגשה משכל, ע"כ מסמא את העינים [מא"ה, ענייני תפילה, תקמו].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, מים אחרונים. ע' במדור משכן ומקדש, מלח סדומית ענינו בסממני הקטרת.

מלחמת מגן - להנצל מאויבו [פנק' ה קז].

מלחמת תנופה(50) - להתנפל על אויבו [פנק' ה קז].

מלך - "בן חורים"(51) - מלך שתעודתו להדריך את העם לשום לב לחפצים גדולים וחדשים, <שלא יחפץ בהם (העם עדיין) כי לא ידעם>, לשום לב על יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק° ויושר° אלהי. מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלהים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת. מלך נאור וצדיק המרומם גוי, ומקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה שהאנושיות באמת צועדת עליה. מלך שאינו עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. תכלית מציאותו לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח־ד'° [עפ"י ע"א ג א י].
מלך שאינו מקבל, כ"א שהוא ראשון להשפעה של הברכה האלקית, ומן ההשפעה הנשפעת על המלך יושפע שפע העם שתחת יד הנהגת מלכותו [עפ"י פנק' ג רמז, רמו].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים), מלך עבד לעומת מלך בן חורין. ע"ע הכתרה.

מלך - "משיח ד'"(52) - המלך הנושא נזר קודש°, כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלהים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק° ויושר° אלהי. (מלך ש)תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש שראוי לחול בלבו ונפשו [עפ"י ע"א ג א י].

מלך - "נער"(53) - מלך שתעודתו לסדר לעם את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער - משרת לאומה וממלא רק (את) חפצה. שאינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני° [עפ"י ע"א ג א י].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים), מלך עבד לעומת מלך בן חורין.

מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא(54) - התכלית העולה מהתרבות והיושר האנושי היא אותה התכלית עצמה העולה במעלה יותר גבוהה מעול מלכות שמים ועול מצות ע"פ תורת ד' אשר עמנו. (כי) ההשכלה האנושית וארחות הצדק המוסכמות ע"פ שיקול דעת נבונים הם מתאימות לארחות הצדק, שהם דרכי־ד'° שעל פיהם יסד ארץ <והם יסודי התורה ג"כ> [עפ"י ע"א ב ט שא].

מ"ם וסמ"ך שבלוחות°(55) - הבלטת האור החבוי והסתום° [עפ"י ע"א ד יב ג].

מ"ם סתומה, מאמר סתום(56) - מאמר המבוצר מכל צדדיו, ומתפרש יפה עפ"י תכנו הפנימי שנמצא בתוכו "מפורש ושום שכל" [ע"א א, הקדמה, טו (מ"ר 209)].
ע"ע פרוש.
מי"ם סתומה, מאמר סתום - הכח הסתום שביסוד המאמר, שלילת ההכרה שביסוד הביטוי, תעלומתה של ההכרה, שהביטוי, המאמר־הפתוח°, הוא מיוסד עליה בצורתו המתגלה [ר"מ כט].
ע' במדור אותיות, מ"ם סתומה. ע' במדור זה, מאמר סתום.

מ"ם פתוחה, מאמר פתוח(57) - יחשו של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר המבוצר בתוכו בלבד, כ"א ע"פ ערך כל אותם ההשפעות שאפשר לו להשפיע, לכשיתבאר, כאשר "מעין ישיתוהו" על עולם הרעיונות ההולכים בדרך ישרה. הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו, תילי תילים של ידיעות והרחבות שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהם [ע"א א, הקדמה, טו (מ"ר 209)].
ע"ע באור.
מ"ם פתוחה, מאמר פתוח - הביטוי בצורתו המתגלה [ר"מ כט].
ע' במדור אותיות, מ"ם פתוחה. ע' במדור זה, מאמר פתוח.

ממלכת כהנים, וגוי קדוש(58) - ממלכת כהנים - מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו, (וגוי קדוש -) וקדושים בחייהם החיצוניים° והפנימיים°, היחידיים והלאומיים [ע"א ד ט כג].
ממלכת כהנים - כענין כהן°, מורה המלמד דעה לאחרים. יעוד ישראל להשלים את כל באי עולם שיבאו לתכלית שלמותם להשכיל ולדעת־את־השי"ת° כמו שיהי' בסוף הימים. וגוי קדוש - מעלתן של ישראל וקדושתם הראויה להם מצד עצמם, שהם ישתלמו בשלמות הגדולה להשלים מצד עצמם כבודו° של השי"ת°. גוי מובדל מכל עם מפני מעלתן העליונה שאין שום אומה ולשון משתתפת עמהם בזה [עפ"י מ"ש שטז, שיג, שיד, שטו].
ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע' במדור זה, קדש ישראל לד' לעומת ראשית תבואתה. ושם, בני בכורי לעומת בנים.
ממלכת כהנים - נגד החשיבות הפרטית של כל אחד (מישראל), וגוי קדוש - שגם החשיבות הכללית אינה דומה במינה אל החשיבות הכללית של כל אומה אלא הוא קדוש ונבדל בהבדלה גדולה עד שהכלל נקרא גוי קדוש [מ"ש קכב־ג].
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ(59) - ישראל יתקנו הכל, וישמח ד' במעשיו; וזה אי אפשר כ"א כשיהיו קדושים, דהיינו מופרשים ומובדלים; ומצד כי לי כל הארץ, וצריכים לחזור לי כמו שירדו, ע"כ תהיו אתם הכהנים, המקריבים את הכוחות שהנתרחקו <אבל אין אתם פועלים, כ"א ע"י קדושה והפרשה שלכם ממי שאתם צריכים לתקנם, כי אין המעלה פועלת לתקן, כ"א כשהיא נפרדת ממה שהיא מתקנת> [עפ"י פנק' ג קא-ב].
ע' במדור זה, גוי קדוש.

ממעון קדשו יתן קולו(60) - מתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, שהיא רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפל, הרי הוא משתומם מרוב צער על ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד את הצער הגדול על קול־אלהים° הראוי לחדור ברגש הלב° <גם באין דעה והשכלה גדולה> שנדמם, עד שכל מוסר° והוד°, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ממעון קדשו יתן קולו - לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה [עפ"י ע"א א מהדו"ב 178-179 א יב].
ע' במדור זה, ד' ממרום ישאג. ושם, שאג ישאג על נוהו.

ממעט את הדמות(61) - מקטין כח החיים של כל נטיה [עפ"י פנק' א קנג].
איננו משלים את השלמת מדות (דמו"ת אותיות מדו"ת) <שכולם נכללים במדת החסד°, וכדאי' בזוהר(62) יומא דכליל כולהו יומין> וביותר לענין שאיננו מטהר את נפשו וכוחותיו לענין הנצחיות [עפ"י קונטרס "טוב טעם" בענין טעמי מצוות].
מיעוט הדמות - מיעוט הטובה של אור יקרת החיים העתיד לבא בעולם. חסרון השלמה האנושית [עפ"י פנק' א סז].
ע' במדור זה, להרבות את הדמות.

ממעט על יד(63) - ממעט על כחו וערכו, מקטין את ההשפעה והכח. מצמצם את השפעתו [עפ"י אג' ד (מהדורת תשע"ח) רמח-ט].

ממקום בית־המקדש נבראת האורה(64) - ◊ רומז ג"כ על אור כל החכמות. החלק של החכמות החיצוניות ג"כ נובע מאור הקדושה שבבית־המקדש° [עפ"י פנק' ג רלז].
ע' במדור זה, מהיכן נבראת האורה וכו', ממקום בית המקדש נבראת האורה וכו'.

"ממתים ידך ה' ממתים מחלד" זה שבטו של לוי "חלקם בחיים [...] וצפונך תמלא בטנם" אלו קדשי הגבול(65) - הקדושים° המסורים לידו של הקב"ה°, <כמש"כ "כל קדֹשיו בידך">, "ממתים מחלד" - שאף שהם אנשים, נוהגים מנהגים גשמיים, עכ"ז "חלקם בחיים", מפני שהכונה "ה"צפונה" בזה <להפך הדברים החומריים לטוב ע"י אכילתם לשם־שמים°> "תמלא בטנם". <שאף שהם נהנים מהדברים הגשמיים עכ"ז כונתם בטוב הכונה הרצויה לזה> וז"ש אלו קדשי הגבול [פנק' ה קה].

מן - ציור° הטובה° בהיותה עומדת על מפתן הסיבה שהיא אחרונה למדרגת הרוחניות° וקרובה היא להקשר בטבע° [פנק' ה עו-עז].
השפע השמימי° שראוי לרדת בחמרים [פנק' ד תלא].
מן הוא "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלים(66) - ששפע הטוב כפי מה שהוא קודם שנתגשם לבא לכלל גוש בעל גוף, היה מזון למלאכי השרת והשפעתם, וכשנתגשם מעט יותר נהיה למן [עפ"י פנק' ה עז].

מן השפה ולחוץ - ע' במדור זה, תורתו של דואג משפה ולחוץ.

מנהיג, קברניט - אוי לעולם שאבד מנהיגו אוי לספינה שאבדה קברניטה(67) - מנהיג את העולם - בהנהגתו העצמית הפנימית הנשגבה° צדקותו ופרישותו וכל מהותו האומרת קודש, הפיצו אור בעולם כולו, ולאורו נהו ונמשכו כל יושבי תבל כולה, ובזה היה מנהיגם, ובפטירתו אבד מנהיג העולם. קברניט - ירד אל העם ולימד אותם דעת, חתר איתם מתוך מצולותיהם להביאם למקום במעלה המסילה. והתמסר לזה אעפ"י שהוא היה רם מכך, וכהקברניט הנוסע למרחקים אעפ"י שאין זה לצרכו אלא כדי להוביל את הנוסעים, ובלעדו אינם יכולים להגיע למקום חפצם, ובפטירתו אבד קברניטם [ב"ר רעח].
ע' במדור זה, פרנס הדור, קברניטה של הספינה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, מנהיגים (סוגי מנהיגים).

מנוד ראש(68) - חרדת הקודש המקיפה את היצור, המונעת אותו מכל הרחבה עוברת גבולים מכל התפשטות שאינה הוגנת [ע"א ד יב כה].

מנוחתי(69) - (מנוחת הקב"ה) - ישוב דעתי להשפיע רב טובה. רב שפע טוב המורק שהוא רצוני° [מ"ש צד].

מנחה - תכונת המנחה - ההשלמה המשכללת את העבודה ביתרון הכשר שלה. המשלמת את עקר הקרבן [ע"ר א קנה].
הענין המשלים. <בלא השלמה היא "עולה בלא מנחה"(70)> [ע"ר א קנא].

מנצפ"ך צופים אמרום, שכחום וחזרו ויסדום, הי בסוף תיבה הי בתחילת תיבה(71) - ◊ כל תיבה מכילה ענין מושג רוחני, המושג הרוחני משפיע הוא חיים רוחניים. ויש לנו לצייר שבהמשך רב השפעתו ידל כחו, וצריך ענין חידוש כח, שימלא עז ועצמה בקץ תכליתו. לכן בסוף תיבה, שנראה שכלה כח התיבה, מוסיף הוא הכח במנצפ"ך להתגבר יותר מבאמצע תיבה, שהרי הערך המספרי של הכפולות גדול הוא הרבה מהערך המספרי של הפשוטות, וזהו ציון לפעולת הצופים° - הרואים את הנולד, לשמור את המשך שפע העתיד שלא יתמוטט ולחזקו בחזוק בנין תורת משה והחזרת עטרה ליושנה, שכחום וחזרו ויסדום, ועת הפרו תורתך עת לעשות לד', וסוכת דוד הנופלת סמכין יתה [ה' שי (מהדורת תש"ס שטו. קבצ' א מח)].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מנצפ"ך. ע' במדור זה, שירת באר.

מסוף העולם ועד סופו(72) - כל המציאות כולה מראש ועד סוף [מ"ש צה].
ע' במדור אדם הראשון, אדה"ר קודם החטא, היה מסוף העולם ועד סופו.

מסילות בלבבם(73) - הרחבת הדברים בדרכי התשובה° ותיקון המעשים [מא"ה א קסא].

מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה(74) - <כי כבודו של הקב"ה ניכר ע"י תורה, כדחז"ל(75)> המסיר אזנו משמוע תורה, מורה על עצמו שאינו חפץ לדעת כבודו ית"ש, א"כ כל תפילתו אינה כ"א לתכלית מילוי מבוקש שלו, ע"כ היא תועבה, כי הוא ח"ו גידופא כלפי מעלה, שהרי השי"ת אין צריך להזכירו ח"ו, כי אם התכלית לטובת האדם להכיר כבודו, (ולכן) ראוי לשמע ג"כ דברי תורה, (ו)אז יכיר יותר כבודו ית' ע"י התפילה [עפ"י פנק' ג רעא].
<כי התפילה היא גילוי הרצון לבקש ממנו יתברך טוב אמיתי, ואין טוב אמיתי כ"א השגתו יתברך, א"כ, זה> המסיר אזנו משמוע תורה מה יבקש ממנו יתברך לדעת גדלו וכבודו, כיון שמה שיש בידו לדעת – עזב, ומה יתפלל, כ"א על דברים הכלים, ע"כ, תפילתו תועבה, כי יבקש דברים נתעבים כיון שלא באה התורה להדריכהו [מא"ה, ענייני תפילה, תקט].
ע' במדור זה, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע.

מסירות הנפש - במובנה הרוחני והנשמתי(76) - מסירת ערכי־החיים הרוחניים והנשמתיים של האדם בשביל גדלות ענינים קדושים אלהיים כלל־ישראליים [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) קכח].

מסירות נפש - מסירות נפש בעבודת ד'(77) - עבודת ד' שלא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים, כ"א בהנחת קדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון לקנא־לד'° - אחרי טהרת כח המדמה° מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגברת שלמות הציורים° הקדושים, וטיהור וקידוש הלבב, עד שרוב העסק הוא רק מושגי המישרים° והצדק° האלהי [עפ"י ע"א א ג לה 101].
מסירות הנפש לדברים - מדת השיכות הפנימית והמהותית המחלטת אליהם, המהוה את תכן חייו של אדם וקובעת את מבנהו, מפנהו וקיומו. ההתמלאות וההשתיכות וההתעצמות של כל האישיות באותם הענינים וכל חייה וממשיותה בהם [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) קכה].

מסירות נפש - תכונת מסירות נפש(78) - תכונת האמת של כנסת־ישראל° בעצמיות מהותה. הקדושה־העליונה°, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כ"א אור־ד'° לבדו שהכל בטל לו, והכל מאושר רק בהשאבו° באור שלמותו העליונה [ע"א ד ט קמג].
מסירות הנפש - הקרבת החיים וסלוקם, עם זיקת אהבתם ודבק נפשם, במעלת רוממות הכרה ודעה נשגבה, לטהרת° קדושתה° של המצוה° האלהית° [ע"ר ב תמז].
הקרבת האדם את חייו בשביל ענינים קדושים [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) קכז].
ר' במדור זה, קידוש השם.

מסירת הסימנים של רחל ללאה - ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך.

מעין הישועה - התכן של מעין הישועה, שיצא מגלויה של הגאולה הארצישראלית, ההולכת וצועדת לפנינו - ע' במדור משיח וגאולה.

מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית - ע' במדור זה, שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

מעלה שהיא למעלה ממנו(79) - מעלה שהוא אינו מכיר אותה, ואינו יודע את עניניה ותנאיה [מ"א ד ג].

מערכת - (מערכת הכוכבים°) - קיבוץ החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם הסידורית על פי משטרם [א"ק ג לג].
ע"ע מזל, יסוד המזל.

מעשה בראשית - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.
סתרי מעשה בראשית - ע' שם.
ביאורי מעשה בראשית - ע' שם.
◊ מעשה בראשית ומעשה מרכבה - ע' שם.

מעשה מרכבה - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מעשי ידיו ית'(80) - הנפעלים שפעולתו חתומה בהם וכח הפועל מתחזק בהם [עפ"י מ"ש שנו (ה' שיח)].

מעשיהם של צדיקים(81) - התגלות של חיים בתכונה המקיימת את העולם [מ"ר 37].

מעשיהם של רשעים(80) - התגלות של חיים בתכונה המאבדת את העולם [מ"ר 37].

מעשים - ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, הגדרות מבוא, מצוות, מעשה המצוות.

מפורסמות(82) - המפורסמות - המוסכמות לגנות [פנק' ג רלח].

"מפיו דעת ותבונה". משל לבן מלך שאמר לאביו איני רוצה אלא ממה שבפיך(83) - הננו שואפים דוקא לאותו הטוב המוחלט שהוא צפוי למי שבראו. ומפני שכל האידיאלים והשאיפות היותר עדינים ורוממים משחקים לפנינו ומרנינים את לבנו באהבת צור ישראל מלכו וגואלו, שהרי מכירים ויודעים אנו שאלה השאיפות כולן, שראויות כ"כ לנשא נפש בחירי האנושות אליהן, הנן כלולות בהתעודה שאנחנו שואפים אליה, ושאנו ממלאים את חיינו בהעסק וההשתדלות המגיע לה, אלא שהן נבלעות ומתבטלות בה כולן, כנרות לפני אבוקה. "והיה אור ישראל לאש, וקדושו ללהבה". ע"כ בלב מלא עדן° וענג° הננו שבים לעשות ולקיים את החוקים ואת התורות אשר צונו ד'° אלהינו° "לטוב לנו כל הימים", באהבה ואמונה° תמה ברורה ופשוטה, אשר לנצח תהיה בפינו ובפי זרענו כדבש למתוק, "וצדיק באמונתו יחיה"° [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 107].

מפני מה יו"ד שעל האל"ף זקוף למעלה, מפני שצופה להקב"ה ומעידו שהוא אחד - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יו"ד שעל האל"ף.

מפצחים - ע' במדור זה, מחסנים ומפצחים.

מצה - (המצה העולמית) - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מצוות מגינות על ישראל - ע' בהגדרות מבוא למדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן.

מצולות ים - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מצוקים(84) - ◊ ביהמ"ק° הוא יסודו ומצוקתו של עולם, ע"כ אותן הצדיקים° שחפצים להדבק בקדושתו° העליונה נקראים מצוקים [עפ"י מ"ש שלה].
ע' במדור זה, אראלים.

מצות אנשים מלומדה(85) - בהגיון אדם מוגבל [א"ק ג ח (א"א 92)].
ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה - שסוברים שיוכל להיות ירא־ד'° ע"י הלמוד של הרגל האנשים בלי למוד התורה° המטיב. לא למדו להשיג על ידי התורה רצון הבורא ית' [עפ"י ע"ר ב קנ].
עבודה בלא הכרת ערך המצות ורוממות תכליתן, ובלא חפץ בהן באמת [עפ"י ע"ר א שמט].
ע' במדור זה, כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז) לן אלא לקבולי ביה אגרא וכו'. ושם, פתקא (מן שמיא) [מרקיע] דהוה כתיב בה אמת.

מציאה(86) - ענינה - ייוחס אל הצלחה שמרוממת את המוצא, להפיק תכליתו במדרגה יותר רמה ממנהגו עד כה [מ"ש קה].

מקדם לגן עדן - ע' במדור אדם הראשון.

מקדמי ארץ(87) - מראש מקדמי תבל - ממכון השעשוע° העליון של חכמת־אלהים־חיים°, יוצר כל עולמים בחכמה°, בחסד° ובתבונה° [פנק' א תג].

מקדשיך - נורא אלהים ממקדשיך(88) - המחשבות° המקודשות, בציור° האמתות האלהית, מקור היראה°. המחשבה הקדושה האלהית העליונה [ע"ר א ריד].

מְקַדִשְׁכֶם - אני ד' מקדשכם(89) - יצרתי אתכם בתכונה וחננתי אתכם באמצעים מביאי הקדושה° [ע"א ג א יד].

מקובל - במובן המפעל של פרי־השפתיים° - הפעולה בעולם, להשפיע שפע ברכה° וחיים מאירים בכח הקדושה־הגנוזה°, בסוד פרי השפה, מיסוד קדושת הקרבנות° עצמם [ע"ר א קסב].
ע' במדור זה, חשוב. ושם, מרוצה.

מקובלת - התקבלות לפני ד', ענינה - פעולה המולידה בקרבנו קרבת־אלהים° גדולה וקדושת נשמה עצומה [עפ"י ע"ר א קלד].
פעולת גדל האור° וחיי הרוח הקדושים שתעורר בקרבנו פנימה, לאהבת־ד'° ולדבקה° בו [עפ"י שם קלה].
המילוי הנפשי, שהתולדה של נעימת האהבה האלהית והדבקות הקדושה תגלה על ידו בפעל [שם].
ע' במדור זה, רצויה. ושם, חשובה.

מקולות מים רבים אדירים משברי ים(90) - מתוך השטף המלא של התמזגות כל הפרטיות אל הכלליות האיתנה [ר"מ כא].
ממזוגו של השטף הגדול של הכלליות הממולאה מהמון הכחות והאוצרות המוכללים. משטפי הזרמים הכבירים המתהלכים בתוך הנקודות המקבלות את החיים והתעוררותם ממקורם היסודי, מנהרי נחלי המים° הכלליים שהתמזגו בהם הצורות הפרטיות והיו לכח אחד אמיץ מאד [עפ"י שם פח, כט, לז].

מקום מקדשנו - ראשון, ומרום־מראשון°(91) - מקום° הכולל כל ערכי מקומות ומתנשא עליהם בשיא קדשו° [ע"ר א קפה].
המקום המקודש, בעבודת הקדש, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", "משתיתו של עולם"°, שחיי כל עולמים מושרשים שם [שם קסג].
ע' במדור זה, מרום מראשון.

מקור חיים(92) - המקור של החיים - תוכן החיים, שהחיים הם שם עצמיים, לא מצד שלילת המות° שהם מסבבים, ומקור החיים זהו עם הענין־האלהי° העליון°, שמצד המקוריות הזאת חיים מתחילים להיות מפכים ונמשכים, להחיות כל פגרים מתים, כל משוללי חיים, בטללי־אורותיהם° [ע"ר א כא].
יסוד המציאות. חכמה°. תמימות המחשבה° ושלמותה ביסוד היצירה, מלאת כח עליון°, המלא עולם, האומר ועושה [עפ"י א"ק ג צט].
השכל־העליון° [עפ"י א"ק ב תצ, א' כט].
הטוב־העליון° [עפ"י ע"ר א לד].
יסוד הטוב° העולמי, שהכל עבדיו, וכל הטוב וכל הרע° עומד הכן למטרת השלמת אידיאליו°, ולמאמרו כסופה ירדופו [א"ק ב תצ].
ההויה והאורה־העליונה°, מכון האמת° והיש° האמיתי [ע"ר ב נז].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, מקור החיים. ושם, חי. ושם, חיי החיים. ע"ע מקוריות, (המקוריות המציאותית).

מקור ישראל(93) - המקור האמיתי° של הצד האידיאלי° שביסוד המוסרי° שבקרב עם ישראל, המקור שכל הטוב° של המציאות נובע ממנו, הטוב האידיאלי האלהי [עפ"י ע"ה קלה].
המחשבה־האלהית° הקדומה°, יסוד גבורה־של־מעלה° בהוד־תפארתה°, אותו המקום הגבוה, אותו זרם החיים שמשם המצוות° בעצם טבעיותן נובעות [עפ"י קובץ ה רסג (ב"ר שכד)].
מקור קדש־הקדשים°, מקור נשמתו העליונה של ישראל, מקור אהבת עונג צור־העולמים° [פנק' א תקט (קבצ' א ריד)].

מראה דמות כבוד־ד'°(94) - ציורי° הדמיון° לפי מה שהשכל° משיג צורך מציאות בערך העתקה מעומק השכל, המושגים היותר רמים [עפ"י קבצ' א נח].

מראש מקדם(95) - מנקודת שתילת הנשמות [ע"ר ב קנח].
ממקור הקודש° [ע"א ד ט ב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אחרית, (לעומת ראש קדם הנשמות).

מרדות(96) - מוסר°, הכנעה [רצי"ה א"ש ח הערה 27].

מרובה מדת הטובה ממדת פורענות, על אחת מחמש מאות(97) - הרע° הוא רק בגלוי שבהויה, בשיקוף הפרטיות, אבל בהכללה הכל מצטרף לטובה° [אג' א שכ].

מרום מראשון(98) - מראש שרשו הנשגב°, העולה ממעל לשם ראשון° [ע"ר א קפה].
המתנשא על כל ערכי מקומות בשיא קדשו° [עפ"י ע"ר א קפה].
ע' במדור זה, מקום מקדשנו.

מרוצה - במובן פעולת להבת הקדש של אור האהבה האלהית, בכל הדרת קדשה של פרי־השפתיים° - פרי האהבה הנפשית, הרגש הקדוש הפנימי והדבקות האלהית הזכה, כח רוח הקדש ההולך ומפעם בישראל בתוכיות קדושת נשמתם העליונה, המלאה טל טהר של אהבת צור כל העולמים, אור ישראל וקדושו עדי־עד° [עפ"י ע"ר א קסב].
ע' במדור זה, מקובל. ושם, חשוב. ושם, רצויה.

מרי חיטיא - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

מרירות - ענין מרירות - יש ומיוחס, בתנ"ך ודברי חז"ל, על התכונות הנפשיות הקשות [ע"א א א קמד].
הרשעה° והגסות° [עפ"י ע"א ד יב מא].

מרכבה עליונה(99) - כללות ההנהגה האלהית° בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות השלמות המוטלת על ישראל. לכל חלק מחלקי העבודה° ייוחסו כוחות עליונים שכליים° נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. תכונתם ושמותם מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה שע"י שלמותה מוסיפים הם שלמות ושפע° אור° וקדושה°.
באור שמות ד' הפנים:
פני השור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצוות° המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצוות המעשיות, הפעולה והעבודה.
פני אריה, שהוא אל הימין° מורה חסד°, וכן העידו לנו חכמי־האמת°(100) ז"ל, שאריה רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלים שפעם מחסד בשאגה ולא ע"י מה שבני אדם עובדים בהן. כי החיות רובן ככולן אינן נתונות לבני אדם לעבוד בהן. משא"כ הבהמות שהן נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהן קיבלו חקם. ע"כ האריה הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפע ע"י תקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא - חסידות° גדולה מכולם.
פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהן עפיפה והליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית, שהיא בעלת שתי פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהם ידיעת° השי"ת ודרכיו°.
פני אדם, מכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הן הכנות אליה, והיא השלמת האדם האמיתית, לדעת־את־השם־יתברך° ידיעה אמיתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמויות הקדומות [עפ"י ע"א א 3].
פני שור - השלמות המעשית, הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו. פני ארי' - שורש כל מדות הטובות. פני נשר - העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת־את־ד'°. פני אדם - העוסקים בידיעת־שמו° ית' שענינם בשכל ואהבת־השי"ת° [ע"א א א ה].
פני שור - מהלך הטבע, ההנהגה הארצית [עפ"י פנק' ה צט].
פני אריה - מדת הגבורה°, מורה על יראת־העונש° [עפ"י פנק' ה קא].
פני נשר - הנהגה ניסית° <הנשר עיקר מנוחתו למטה, שוה לארץ כבהמה, כשור ההולך על כפיו לארץ, אמנם לפעמים, לעת הצורך, יגביה עוף> - ההנהגה הארציית, הנהגה שאינה בתמידות למעלה מהטבע, (ש)אמנם לפעמים, כשהצורך מביא, יתרומם מדרכי הטבע [עפ"י פנק' ה צט, ק].
פני אדם - הנהגה ניסית°, הנהגה שכלית, שהיא תמיד עיני־ד'° אלקיך, למעלה מדרכי הטבע, אלא שלפעמים, בעת צורך ראוי, מתקשרת לטבע [פנק' ה צט].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אדם עליון כללי. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ארבע הרוחות".

מרכבה לשכינה° - "האבות הם המרכבה"(101) - העמדת כל העולמים° על מכונם, בשטח כל קומת הנשמה°, בתור מרכבה לצור־עולמים°, מתוך רוב זיכוך הרעיון°, חופש הרוח, והדבקות° העליונה האלהית, ההולכת ועולה° [עפ"י א"ק א רטו].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון השכינה, 'האבות תקנו את השכינה'.

משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע(102) - תהי' צדיק° מצד הערת־השכל°, שמדרגת צדיק כזה היא כלל הכולל כל החיובים, וא"א להיות רשע אפילו בדבר אחד. <משא"כ, בדרך חיובי התורה לבד, מי שלבו רחוק מיראת שמים מצד עצמו, במקרה ישמר מאיזה דברים שהורגל בהם, אבל בהתגברות התאוה עליו אפשר שיהי' רשע באיזה דברים. ע"כ משביעין אותו על עבודה זו, שבה אי אפשר להיות צדיק גם רשע, כ"א צדיק לגמרי>. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע - העבודה של הערת־השכל - אין לה קץ, ע"כ הנפש לא תמלא, ויהי' בעיניו כרשע, <ובזה יתנוצץ עליו חיוב הערת־השכל תמיד כל ימיו. ומבארים:> והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור - דע"י שהקב"ה טהור, והעיקר אצלו טהרת° הלב מתאוות רעות, והכרת החיוב, וזוהי תכלית העבודה; ומשרתיו טהורים - וכך היא דרך עבודתם, לא בתערובות תאוות הגופניות; ונשמה שנתן בך טהורה היא - ומוכנת לעבודה זו שטהורה מכל חלאה וסיג, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך - שאם תתרשל מהערת־השכל, ינטל ממך אור־הנשמה°, כיון שאינך משתמש בו [עפ"י פנק' ג רעו־רעז].

משה° קבל תורה מסיני° ומסרה ליהושע - <תחלת סדר מהלך התגלות התורה היא מה> שקבל אותה משה מתוך אותה הקביעות היצירתית המקודשת, שבהתגלות האלהית שבמעמד־הר־סיני° עצמו, ויסוד הכשרתו הכללית, בקידוש המקום וקהלו, למתן התורה כולה, ומסרה בכל פרטותיה פירושיה ודקדוקיה ליהושע ולכל המשך מסורת הדורות [עפ"י א"ל לז].

משוש לכל הארץ(103) - ירושלים - מכון השמחה° של אור התשובה־העליונה° [א"ש טז א].
שמה הכין ד'° להיות מקור נפתח לשמחת החיים [עפ"י ע"א ב ז נב].

משיב חכמים אחור דעתם יסכל(104) - לפעמים נעלמים מעיני חכמים דברים במציאות, מצד השגחת° השי"ת, שיודע שכך יאתה לטובת הנבראים כשיהיה נעלם מהם דבר זה, אע"פ שאינו כפי חק מדרגת חכמתם, שלפי מדרגתם היו ראויים לדעת אותם הדברים, אלא שהשי"ת משיב אותם אחור ממדרגתם ודעתם יסכל [פנק' ג רלו].

משיח אלהי יעקב - ע' במדור משיח וגאולה, "משיח אלהי יעקב".

משיחכון - ע' במדור זה, הא משיחכון.

משמים השמעת דין - ע' במדור זה, דין, משמים השמעת וכו'.

משמש ברוח־הקודש°(105) - צופה באספקלריה של קודש° אל הצד העליון של ההזרמה הנשמתית, שבתכונת הנשמה הלאומית בכללה [עפ"י מ"ר 5].

משפחות עמים(106) - גזעים מיוחדים ממשפחות בני האדם, אשר נמזגו במשך הזמן ונהיו לעמים מקובצים בקבוצים חברתיים [עפ"י ע"ר א רח].
ע"ע גוי. ע"ע עם.

משפט בני ישראל(107) - תמצית האותיות° הנשמתיות של כל ישראל. מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח° רוח אפנו [עפ"י א' יב].

משפטים בל ידעום - מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום(108) - <אפשר שיתכונן אצל כל גוי דת° שיש בה גם כן קדושה°, כשיהיו סדרי העבודה שבה בנויים על פי ההרגשה הטהורה של הכרת כבוד־ד'°, ושתצא אל הפועל על פי מעשים כאלה שיש בהם לפי מצב הנפש שלהם לאותה ההכרה איזה יחש וסמך> אמנם על דבר חלק העבודה למען התעודות הטובות, לתקן בפועל את חפץ־ד'° בעולמו, דבר זה הוא סגולה° מיוחדת לישראל [א' קסח].
ומשפטים - חוקי חיי החברה, בל ידעום - מעומק הבינה־האלהית° <שהיא אצלם מטושטשת>, ועל כן ישאבו ממקום שפל [קבצ' א קלז].
אע"פ שיכולים ללכת בארחות יושר, אבל אין שכלם מקושר מצד העצם במעשים, רק השכל לבדו <ודרך סיבה מתעלה השכל ע"י היישרת המעשים והמדות, אבל אין זה עצמי(ו)ת, רק במקרה> [מא"ה ד רד-רה].

משתיתו של עולם(109) - שחיי כל עולמים מושרשים שם [ע"ר א קסג].

מת הוא אבי אבות הטומאה - ע' במדור מוות ועניינו.

מתבוססת בדמיך - ע' במדור מועדים וחגים, פסח.

מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת - (שאמרו חז"ל על מעלת הנביאים וחסידים הראשונים)(110) - שעסקו (בתורה) במדרגת השעשועים° והיתה התורה שמצד האומנות° משתמרת בהם, מפני שהשעשועים הם סבה להוית האומנות, וכמו שהם סיבה להויתה כך הם סבה לקיומה. ע"כ על ידי התמדת השעשועים נשמרה התורה שמנובלות חכמה של מעלה בלבבם, וכח החסידות°, שכל רצונם להתחסד עם קונם, גרם שאע"פ שעסקו בתענוג ושעשועים לא פנו דעתם מהאומנות שהיא חפץ ד'; להשלים רצון העליון בתכלית גובהה, שאינה נשקפת כ"כ כהשקפת תכלית התענוגים והשעשועים; וכ"ז מתוך חסידותם האמיתית [מא"ה ב רמב].
כשהאדם מתרומם לרעיונות עליונים, ומתאים את דרכיו על פיהם, במעמקי רוחו, הוא בא לשורש התורה, בצורתה העליונה, שמגמתה היא להרים את העולם לעליוניותו המעותדת לו, וממילא כל מה שהוא לומד מפרטי תורה אינו דבר חידוש אצלו כ"א כמו הזכרה למה שיש כבר בכחו [א"ת ו ד].

מתוך שחסידים היו תורתם מתברכת(111) - <כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל הענינים המושגים שבנגלה. וזוהי שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת, ולא רק כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת. ונראה שהירושלמי עוסק בחסידים יותר עליונים>, שהתורה מתגדלת ומתאדרת אצלם ע"י הופעת השגות הקודש ממעט הכמות לנחלים גדולים ואיתנים, <ומשיגים אורה של תורה גם על ידי התפלה וההתבוננות שבה, ושקודם ושאחר לה, שהם הם גופי תורה ונשמתה של תורה> [עפ"י א"ת יג א].

מתחרט עליהן הקב"ה שבראם(112) - שאין להם תכלית מצד עצמם כלל כ"א מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע° כמו מן הטוב° [מ"ש קיח].

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב(113) - נשיאת נפש לאידיאליות הכלולה בכנסת־ישראל° גם קודם שיצאה מן הכח אל הפועל. שיקוע בכנס"י לא רק מצד היותה בפועל, כ"א להיות תמיד קשור ג"כ לצפיה למה שיצא אל הפועל לעתיד [עפ"י אג' א קט].
ע' במדור זה, הגעת המעשים למעשי האבות.

מתיבתא דרקיעא(114) - מעלה יותר עליונה מהענינים המעשים, והשכלה בסודות האלהיות הגבוהות ממקרי העולם [עפ"י ע"א א ג יז].
ההשגות האלהיות הבהירות [שם יח].

מתיירא אני שמא ישרפוני (המלאכים) בהבל שבפיהם(115) - חושש (אני) שמא בפנימיות חכמתם (של המלאכים°) יגלו לי דברים נפלאים כ"כ שיהיו למעלה מהשגתי ותתבטל מציאותי עי"ז כנר לפני האבוקה [עפ"י מ"ש לט־מ].

מתן שכרה של מתנת השבת - ע' במדור מועדים וחגים, שבת, "מתן שכרה" של מתנת השבת.

מתנה - (מתנה אלהית)(116) - מטבע היצירה [עפ"י א"ל עו].

מתנשא מימות עולם - ע' במדור תיאורים אלהיים.

  1. הנשמה, רק מאיר ממנה אור בניצוץ השכל - ע"ע נפה"ח שער א טו.
  2. פדר"א פרק ג.
  3. שבת קד.
  4. אהלות ד משנה א, סנהדרין קו: וביד רמה שם. זוהר ח"א ו., ח"ב צא:. אגרת רב שרירא גאון, נספח יג, עמ' x.
  5. בראשית לה כא, בתרגום יונתן שם "אתרא דמתמן עתיד דאתגלי מלכא משיחא בסוף יומיא". מיכה ד ח. ברש"י שם "ויש לפרש מגדל עדר בית המקדש".
  6. משלי יח י.

  7. אבות ו משנה ו.
  8. עפ"י ברכות לג:. בל"ה 252 "שאינן אלא גזירות וכו' - גזירות המביאות רחמים גדולים כאלה שהם עומדים לקיים העולם לעד, חסדים נאמנים".
  9. בר"ר יב טו.
  10. רש"י בראשית א א.
  11. תהילים לט ה. שבת ל. ובע"ח, שער כו פרק א מ"ב: "ואמנם כבר ידעת מהתחלקות הנשמה לכמה ניצוצין ובכל גלגול וגלגול באים מקצת מהם וכפי מספר הניצוצין של צלם ההוא הבא להשתלם עתה בגלגול זה כך הוא מספר ניצוצין שיש בצורה ההוא לכן הצלם הזה נקרא מדת ימי האדם הנזכר בזוהר (ויחי רכד.) כי כמספר ניצוצותיו כך מספר ימי חייו". ע' בס' בעל שם טוב המהודר, ח"ב פרשת מצורע סי' כד.
  12. תהילים צב ו.
  13. במדבר כג כג.
  14. העיר הרצי"ה: עפ"י כוזרי מאמר ראשון סח-סט. ובחולין סג.: "ריו"ח כי הוה חזי נמלה אמר "צדקתך כהררי אל"".
  15. ילקו"ש שמות לד רמז תה: "מה שישאל תלמיד ותיק לרבו". ויקר"ר פר' כב א: "מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני". קהלת רבה פר' א כט ובירושלמי פאה ב הלכה ד: "ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני". ובדרך החיים למהר"ל, פרק א משנה א: "שהכל קבל משה מסיני אפילו מה שיחדש תלמיד ותיק". ובאלשיך, שמות כח יא: "תורה שבעל פה שנתחלקה בסיני לכל תלמיד חכם, ואפילו כל תלמיד ותיק שבכל דור ודור כל מה שמחדש קבלה נפשו בסיני. ובשמות מזכירם הוא יתברך, כענין אליעזר בני אומר כו' (תנחומא חוקת ח) וכמאמרנו על צאת נפש רבה בר נחמני בטהור (בבא מציעא פו.) שהיה אותו הדין מחלקו ועל כן לא חתך הדין הוא יתברך רק מפיו, וכן כל תורה שבעל פה". ובשושנת העמקים על שיר השירים, ג ח: "שאמרו ז"ל כי כל נפש ונפש שנמצאו בסיני, הנולדים ואשר עדן לא היו בעולם, קבלו כל אחד חלקו בתורה איש איש לפי בחינתו, והוא מה שמחדש כל תלמיד חכם וכל תלמיד ותיק בתורה להלחם מלחמתה של תורה". שם ו יא: "כי במתן תורה הוריד הוא יתברך נחל שוטף שפע להריק על ישראל, וממנו הוכנו וקבלו רוח קדש ונבואה. ואפילו הדורות העתידים קבלו נפשותם כל מה שעתיד כל נביא להנבא, וכל תלמיד חכם וכל תלמיד ותיק מה שעתיד לחדש, כמאמרם ז"ל". ובתורת חיים ב"מ פה. "לפי שבשעת מתן תורה יוצא השפע מאתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה מדרש ואגדה הכל נאמר לו למשה מסיני ואותו השפע קיים לעולם ועד וכל תלמיד ותיק העוסק בתורה לשם שמים השפע ההוא מחזיר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי התורה על ידי השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקדש והיינו מה שאמרו חכמים וידבר אלהים את כל הדברים האלה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר בסיני והיינו דכתיב קול גדול ולא יסף שקול שפע מתן תורה לא פסק עד היום וקיים לעולם". ובליקוטי אמרים לר' צדוק, ספר יהושע: ואמנם עדיין לא יצאו לפועל כולם בעת מתן תורה וכמו שאמרו ז"ל (יבמות סב.) שהמשך יציאת כולם לפועל בעולם הוא עד ביאת בן דוד, והיינו כי אף על פי שכבר ניתנה תורה ונתגלית כולה בעולם מכל מקום אותם חכמות גנוזות בהעלם בדברי תורה, כי תורה סתומה ניתנה רק שהיא כוללת כולם דוגמת האב שיש במוחו כל אותם טיפין שעתיד להוציא ולהזריע מהם נפשות רבות אבל מכל מקום לא הזריע עדיין אלא שהוא כוללם בהעלם, וכך התורה שבכתב היא כוללת בהעלם כל מיני חכמה שיש בחכמה של ה' יתברך שרצה שתתגלה לברואים, וכמו שאמרו ז"ל (תענית ט.) ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ואמרו בבבא קמא (צב.:) מנא הא מילתא דאמרי אינשי וכו', שכל מין חכמה דאמרי אינשי רק שהוא חכמה אמיתית ושפת אמת היא רמוזה בתורה הכל אבל הכל ברמז והעלם, רק אחר כך בהמשך הדורות היא יוצאה לאור על ידי חכמי דור ודור ודורשיו ועל ידי כל הנפשות פרטיות אשר כל אחד מחדש דבר חכמה אשר אליה הוכן בפרט, וזהו הנקרא תורה שבעל פה שהוא מה שחידשו סופרים ונובעים מלבות בני ישראל ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו ז"ל (ברכות ה., במגילה יט:, שמו"ר פר' כח ו, פר' מז א) שנגלה הכל למשה רבינו ע"ה, והיינו כמו שנגלו כל הנפשות לאדם הראשון וענינם לפי שהוא היה כוללם שהרי היה אביהם ועל כן היו כלולות בטיפי מוחו כולם וכנ"ל דזהו ספרא דאדם הראשון, כך משה רבינו ע"ה שאליו נגלו כל תעלומות התורה שבכתב ונקראת על שמו תורת משה על כרחך שנפשו היתה כוללת כל חכמת התורה שבכתב וממילא היה כולל גם כן לכל חכמת תורה שבעל פה שהרי הכל נובע ממנו ורמוזה בו וכנ"ל".
  16. תהילים נב ג.
  17. בר"ר פר' ג ג.
  18. ברכות ט משנה ה.
  19. פסיקתא דרב כהנא, פסקא ה אות א.
  20. משלי א ח.
  21. ירמיה לב כ.
  22. מלכים ב יד כו.
  23. סנהדרין צג:.
  24. עפ"י איוב יז יא.
  25. תהילים פד ח.
  26. פיוט "מלך עליון".
  27. בר"ר פר' א ד. במד"ר פר' יד יא.
  28. ע' ר"ה כא: וברש"י שם ובהקדמת הרמב"ן עה"ת.
  29. שבת קד.
  30. ע' ש"ך יו"ד סי' רמו סק"ו.
  31. ישעיה ס כב.
  32. תדא"ר פרק כא.
  33. קהלת ח א: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'".
  34. במדבר כג י ורש"י שם. במד"ר פר' כ יט.
  35. פסחים סב:.
  36. קדושין דף כא:
  37. ברכות ג:
  38. שבת ל:, ע"ע פני יהושע, בפתיחת הפתיחה לחדושי כתובות. ע' ע"א ג ב קג. ש"ק, קובץ ו רכז־ח. ושם קובץ ה קנח.
  39. חגיגה יד:.
  40. עקידת יצחק, לרי"ע, שער לד: "כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות, אם עליונות ואם תחתונות".
  41. מים הזידונים - תהילים קכד ה: "אזי עבר על נפשנו המים הזידונים". (הצפים על הנפש) - איכה ג נד: "צפו מים על ראשי". ע' בנספחות, מדור מחקרים, פסוקים מורכבים בכתבי הרב.
  42. בר"ר פר' ה ד.
  43. בר"ר פר' ד ה, ו.
  44. דברים לג ב.
  45. ע' מנחות לו:
  46. ישעיה יא ט.
  47. ביצה יג:.
  48. ברכות לא.
  49. המסמא את העיניים, כי קורטא בכורא - חולין קה:
  50. ישעיה ל לב.
  51. קהלת י יז.
  52. שמואל א כד ו, י. כו טז. שמואל ב א יד, טז. יט כב. איכה ד כ.
  53. קהלת י טז.
  54. ברכות נח.
  55. שבת קד.
  56. שם.
  57. שם.
  58. שמות יט ו.
  59. אין המעלה פועלת לתקן, כ"א כשהיא נפרדת ממה שהיא מתקנת - ע"א א א קלד: "להשפיע כח החיים על הזולת צריך שיהי' [המשפיע] עצום כ"כ וגבוה מערך המקבל את שפע החיים, עד שלא יהי' בכחו גם להשיגו בציורו".
  60. ירמיה כה ל.
  61. יבמות סג:
  62. ח"ג קצא:
  63. עדויות א א.
  64. בר"ר פר' ג ג.
  65. ויקר"ר פר' ג ו.
  66. יומא עה:
  67. ב"ב צא.:.
  68. שבת קד.
  69. ישעיה סו ב.
  70. ברכות יד: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין וכו' כאילו הקריב עולה בלא מנחה וכו'".
  71. שבת קד. ע"ע פרקי דרבי אליעזר פרק מח. גבורות־ה' למהר"ל פרק כו, עמ' קט-קי.
  72. ברכות נט.
  73. תהילים פד ו.
  74. משלי כח ט.
  75. ספרי עקב פי' יג: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו". ובהוריות יג: פי' חז"ל "מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהילתו" על התורה.
  76. אבני מילואים למהריא"ז ענזיל, בהקדמה: "המוסר גופו בלבד על קדושת שי"ת הוא מקיים המצוה היותר גדולה שנתפארו בה קדושי ארץ וסגולת האדם... על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו רוחו נשמתו לסבול צער נצחיי לאהבת הש"י ואהבת עם קדושו שראוי למנותו במעלות קודש הקדשים".
  77. ברכות כ.
  78. שבת פט:
  79. מבחר הפנינים, מצות החכם. ארחות צדיקים, שער הגאוה.
  80. מגילה י:
  81. בר"ר פר' א ו.
  82. מורה נבוכים ח"א ב.
  83. משלי ב, ו. ילקו"ש שם רמז תתקלב.
  84. כתובות קד.
  85. ישעיה כט יג. ע"ע א"ק א נג-ד "תור הגדלות תובע מן האדם שלא תהיינה פעולותיו מצות אנשים מלומדה, אלא שכל פעולה וכל הרגל, כל עבודה וכל מצוה, כל רגש וכל רעיון, כל תורה וכל תפלה, תהיה מוארה באור הגנוז, באור הכללי, הגנוז בנשמה העליונה לפני הופעת פעולתם".
    הלמוד של הרגל האנשים - באלפי מנשה ח"א פרק כח דף יא.: "יש ידיעה שהיא מעין ידיעה ספורית, ופחותה ממנה, והוא שלא ספרו לו רק שרואה מחבירו או חביריו, שמשתדלים בהשגת איזה דבר, ומזה הוא חושב שבודאי הדבר שמשתדלים בהשגתו הוא דבר נצרך, ומשתדל ג"כ להשיגו, וזה נקרא "מצות אנשים מלומדה"". (הערת אהרן משה שיין). ובאלפי מנשה ח"ב פרק יח: ""מצות אנשים" הוא שלא שמע כלל משום אדם אלא הוא נוהג ונמשך אחר מה שראה שאחרים נוהגים כן, מבלי שאמרו לו שיתנהג כמותם. מה שאפשר שלהם הוא טוב הדבר לפי טבעם ומזגם, להם ולא לו; או שאפשר שיש איזה תנאי בדבר שלא נודע לו. וע"כ אמרו חז"ל: "אין למדין הלכה מן המעשה, עד שיאמר לו עשה". וזה נוהג הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא, להמשך אחר איזה מנהג מבלי שידע אם הוא טובתו. וזאת המין מן הידיעה כמעט שאינה נצרכת להחשב ידיעה כלל וכלל, ועכ"ז רובי הנהגות ודיעות אישי בני האדם הם עפ"י זאת הידיעה החסרה אשר מזה בא כל פירודי הלבבות וכו'".
  86. בר"ר פר' כט ג.
  87. משלי ח כג
  88. תהילים סח לו.
  89. שמות לא יג.
  90. תהילים צג ד.
  91. ירמיה יז יב.
  92. תהילים לו י.
  93. תהילים סח כז.
  94. יחזקאל א כח.
  95. בישרש יעקב לבעל מלא הרועים, ערך נש: הג"ה "מראש מקדם נסוכה רצה לומר מאותיות ראש שהם מקדם אותיות שבת הוא נסוכה שבשבת מקבלת הארה מאריך שהוא סוד ראש, אותיות שקודם שבת".
  96. ברכות ז.
  97. תוספתא סוטה פרק ד א: "מרובה מדת הטוב ממדת [הפורענות] על אחת מחמש מאות". רש"י שמות כ ו: "מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות". ע"ע רש"י יומא עו. ד"ה מרובה. תוס' ר"ה יז. ד"ה שלש עשרה מדות: "שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות". תוס' סוטה יא. ד"ה מרים בשם התוספתא: "מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות". סנהדרין ק.: "מדה טובה מרובה ממדת פורענות".
  98. ירמיה יז יב.
  99. יחזקאל א.
    כללות ההנהגה וכו' ע"פ חלקי מערכות השלמות המוטלת על ישראל - ע' זוהר ח"ג רכט: "מצד חיה דאיהו ישראל, ישראל כליל תלת חיון, דאתמר בהון, האבות הן הן המרכבה".
  100. עבודת הקודש לר"מ ן' גבאי ח"ד פי"ח.
  101. בר"ר פר' מז ו, ופר' פב ו. ע"ע עבודת הקודש לר"מ ן' גבאי ח"ד פי"ח. והשוה נפה"ח, שער א ו.
  102. נדה ל:
  103. איכה ב טו.
  104. ישעיה מד ו.
  105. ילקו"ש אסתר ד, רמז תתרנו. ע"ע דברי חלומות לר"צ, אות כג.
  106. תהילים צו ז.
  107. שמות כח ל.
  108. תהילים קמז כ.
  109. תנחומא קדושים פרק י.
  110. ברכות לב:
    התורה שמנובלות חכמה של מעלה - בר"ר פר' מד יז.
  111. ירושלמי ברכות לז. "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה, אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנה במלאכתן".
  112. סוכה נב:
  113. תנא דבי אליהו רבה, פרק כה.
  114. ב"מ פה:
  115. שבת פח:
  116. ירושלמי קדושין מב: "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנין וביישנין וגומלי חסדים".