תיאורים אלהיים


אברה - רוממות הקודש° של אור־ד'°, בהיותה מופיעה על מהותנו, ומרוה את נשמתנו° בזיו° כבוד°. הכרת האמת־העליונה°, זיו קדושת אל עליון, המנשאנו למעלה° למעלה. כח מובדל מאתנו, מצד ערכנו המצומצם, מגבורתה של האמת האלהית, הפועל את כח הגנתנו העליונה [ע"ר ב עה].
ע' במדור זה, "כנפי השכינה". ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנפי השכינה, תחת כנפי השכינה לעומת "ישאהו על אברתו".

אור פני אלהים חיים(1) - מקור־החיים° [ע"ר א יב].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים חיים, שם. ע' במדור זה, "דברי אלהים חיים". ושם, דרכי אלהים חיים. ושם, קול אלהים חיים. ושם, רוח אלהים חיים. ע' במדור זה, פני ד'.

אזני ד'(2) - השגחת־ד'° הקשורה בכל מה שנוגע להחיים הפנימיים° של הצדיקים° [עפ"י ע"ר ב סו־ז].
ע' במדור זה, עיני ד'. ושם, שמיעה, שמיעת ד'.

אחוריים - מראה אחוריים(3) - הסדר בקישור הנמצאים וסידורם כולם [עפ"י מ"ש שנה (ה' שיז)].
הסתכלות המהלך המעשי המצומצם° [ע"ר א רא].
מה שאנו מכירים את השי"ת מצד פעולותיו הנגמרות, <לא בדרכים שתיקן הוא ית' להוצאת היש מאין דרכן, כשפניו אל פעולתו להשגיח בה להשלימה, שאז המסתכל יסתכל בדרכי פעולתו נגד פניו°> [עפ"י פנק' ג רכז־רכח].
ע' במדור זה, "פני", ("ופני לא יראו"). ע' במדור משה, הראני נא את כבודך וגו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ופני לא יראו. ושם, כי לא יראני האדם וחי. ע"ע פנים ואחור במציאות הרוחניות.

אחוריים - ראיית אחוריים(3) - הידיעות הכוללות להבחין ענין הבורא ית', המה אותן שאינן כלל בנבראים, כמו חיוב המציאות, והשליטה הגמורה, ותכלית השלמות [פנק' ג קעח].
ע' במדור זה, פנים, ראיית פנים. ע"ע אחוריים.

אישון עין - קדש־הקדשים°, החביון היותר גנוז שבכנסת־ישראל°, שם אמונת° אלהים גנוזה [עפ"י א' קלד].

אף - הרושם של החטא° המוכרח להתגלות בצורה של עונש והירוס סדר הטוב, הראוי להיות מושפע בעולם, שיצא להרס סדרי ההויה מפני הסיבה של קלקלת העונות° [עפ"י ע"ר א ריב].
התכונה האידיאלית לביעור הרעה°. פעולות המובילות את המטרה לכלות הפשע°. <האף היוצא אל הפועל במסיבותיו הזרועות בכל ארחות המציאות והחיים מכוון לעומת הרשע° כשהוא בא עד מרום עוזו כשכבר אין ממנו תקוה לעולם לאושר ותועלת> [עפ"י ע"א ד ה כט].
ע' במדור זה, חרון אף ד'. ושם, כעס. ושם, חמה. ושם, קצף. ושם, עברה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, קצף אף חמה, השחתה שבירה כליון.

ארוסין(4) - (בין השי"ת וישראל) - קישור מצד משפט התורה והשכל שעדיין אינו טבוע בטבע°. קיום מצות° במדרגה שטבע הנפש אינו זקוק עדיין להיות דבק° בהשי"ת° וחושק אל רצונו, אלא שיודע שעיקר ההצלחה והדרך המביא אל השלמות, הנה מצות התורה, ע"כ עושה אותן מצד ידיעתו. הנטיה לקיום התורה והמצות הבאה מצד הידיעה שהוא השלמות האמיתית שבאה מצד האמונה הטהורה ולא מפני שהיא רשומה בטבע [עפ"י ה' רט].
כל זמן שלא נטהרו הנפשות לגמרי וחשק התורה והעבודה אינו נובע מצד טבע הנפש, ע"כ יש צורך לעשות כל זה מפני קבלת עול מלכות שמים, לעבוד כעבודת עבד° [עפ"י ה' רי־ריא].
ע' במדור זה, נשואין. ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, כובש.

ארוסין - היסוד החוקי האצילי° שבדבקות־האלהית°, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי° כלל [ע"ר א לה].
מעלת הארוסין - מעלת הפאר°־העליון°. "כחתן יכהן פאר" [שם לו].

ארך אפים - האריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם [ע"א ב ט קיג].

בחירה - "בחר בנו מכל העמים" - נתן לנו יתרון ומעלה ודבקות° בו ית' על כל עם ולשון [עפ"י מ"ש קמב (ה' קפד)].
יצר אותנו להיות לו לעם־נחלה, להתגלות צלם־האלהים° שבאדם בקרבנו בתור עם(5), באדם הצבורי המופיע בנו במלוא שיעור־קומתנו [ל"י ג קיד־קטו (מהדורת בית אל תשס"ב ב תד)].
הופעת קדושת עצמיותנו הצבורית, מתוך השראת־שכינתו° על כלנו כאחד, בהוציאו אותנו מבית־עבדים ממצרים°, ובקרבו־אותנו־לפני־הר־סיני° [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רכו].
בחירתנו מכל העמים - יצירת מהותנו. הוית עצמותנו הצבורית בכל ממשותה ושכלולה, תקפה ותפארתה [עפ"י שם, רכז].
ע"ע בחירת ישראל.

בחירה - בחירת ד' בכהנים° - הטבעה טבעית רוחנית עליונה בסגולת° נפשותם [ע"ר א קסא].
ע' במדור אישים, אהרן. ושם, "אהרן ובניו". ושם, "בני אהרן". ע"ע כהונה, קדושתה.

"בי" - ("בי נשבעתי° נאום ד'")(6) - במהותי החבויה, הגנוזה ונעלמת מעין כל. יסוד החשק° הנאצל° בחביון עזו [ע"ר א צה, ושם ב עז].

ביאת מלך־הכבוד°(7) - התגדלות כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם, שע"י זה תבוא ההכרה של שם אלהי־ישראל° ותורתו° להתודע על בוריה [עפ"י ע"ר א שטו שיד (ע"א ג ב מא)].

גאון ד' ועוזו - כלליות° המציאות [צ"צ א כד (א"ל ריב)].

גֵּאוּת ד'(8) - שליטת היצירה מעומק ראשיתה° עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות־האלהית° בעומק טובה, ברעם גבורתה°, בטהרתה° וצחצוחה° [א' כב].
"גאותן־של־ישראל"° [עפ"י ע"ט נט].
גאות ד' העליונה - זוהר° אור אין־סוף° [פנק' ג שמא].
ע"ע גאוה עליונה.

גֵּאוּת ד' - נשגבות° העליונים° [פנק' א תא].
ע"ע גאות עולמים. ע' במדור זה, מתנשא מימות עולם. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, גאה.

גודל עליון° - הגודל העליון - מעוז הזיו° האלהי° שממעל לכל גבולי־עולמים [ע"ר א כ].
גדולה - (גדולתו של אדון־עולם°) - סוד חיי כל המציאות ועצמות הויתם, <שמצד הגודל העליון הזה אין שום ערך של הבדל בין נמצא רם° מעלה וערך לנמצא שפל וירוד> [שם נג].
גדולתו של מלך עולמים ב"ה - עצמותו השלימה הנשגבה ונעלה, של העצם הנשגב השלם בתכלית השלמות ב"ה, לא לבד מהמציאות של הנבראים כולם, כ"א גם מכח המשוער להמציא את המציאות. <אע"פ שיש בזו השלמות, לא רק אותה השלמות המוגבלת בהמצאת המציאות כמו שהיא בפועל, כ"א להמציא עוד מציאויות והמון בריות ועולמות לאין תכלית>, מ"מ ההשקפה הפנימית בהוד אלֹהַ נורא(9), תבונננו שלא הכח, החכמה והיכולת המתיחשים לבריאת נבראים וסידורם, זהו כל עצם שלמותו הבלי תכליתית של אדון כל המעשים ית"ש, כ"א הוא נעלה מרומם וגבוה באין סוף, ג"כ מהשלמות הכללית המתגלה בעצם כח היצירה, מצד הגבורה החכמה והחסד [פנק' ב קפב].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, עצמיות. ושם, אלהים, גדולת אלהים. ושם, "גדול".

גוף - ההנהגה הנראית לנו [ע"א א א ח].
ע' במדור זה, ראש.

"גופא דמלכא קדישא"(10) - חיי חיי מקור חי כל חיי העולמים° [עפ"י א"ק ג ס].
"גופא דמלכא" - שלמות אין סוף של נועם העליון [קובץ א שיב].
מקור אור־אין־סוף°. מקור המציאות, העליונה°, הטהורה°, החפשית°, האיתנה° [עפ"י א"ק ב שעו].
האידיאל° הקיצוני העליון שבעליון, מקור הכל [עפ"י א"ק ב תקסט].

דבר ד' - תורה שבע"פ כולה [א' קמח].
ע' במדור זה, קול ד'.

"דברי אלהים חיים"(11) - בינת° כל עולמים, אור° התבונה° העליונה, רחובות הנהרה והארת° החיים [ע"ר א קנד].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים חיים, שם. ע' במדור זה, דרכי אלהים חיים. ושם, קול אלהים חיים. ושם, רוח אלהים חיים.

"דיקנא" - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, זקן.

דעת - (ביצירת העולם)(12) - ההכרה (האלהית) העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהם ורגשיהם של כל בריותיו אשר ברא [ע"א ב ט ל].
ע' במדור זה, חכמה (ביצירת העולם). ושם, תבונה (ביצירת העולם). ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

דרכי אלהים חיים - ההנהגה העליונה [ע"א ב ט קלא].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אלהים חיים, שם. ע' במדור זה, "דברי אלהים חיים". ושם, קול אלהים חיים. ושם, רוח אלהים חיים.

הארת הפנים העליונים - ע' במדור זה, פני ד'.

"הדום רגליו"(13) - הדרגה המתקרבת להשגתנו המצומצמת° מאד, אבל אינה מגבלת את טהרת° אלהותו°. הציור° המושג לנו, לפי ערכנו, תכן דרגת הקדש היותר קרובה לנו [ע"ר א ריב].
אחרית° של התכלית להטיב [מ"ש צד].
ע' במדור זה, כסא. ושם, "הר קודשו". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, השתחואה להדום רגליו.

הדר כבוד אל הכבוד - הארת זיו־שכינת־אל°, עלית אור עולמי עולמים [א"ק ב תקכט].

הקשבה - ההקשבה העליונה הכוללת כל, מקור החכמה־האלהית° המושפעת בכל סעיפי התורה° והחכמה° לפי שינויי מקבליהם [ע"א ד ו נט].
הקשבה - "הקב"ה מקשיב להם"(14) - ההארה° האלהית הכללית ממלאה את כל חדרי לבבם, ברגש הפנימי, ברחשי הקדושה והטהרה העליונה, ופותחת להם פתחים° רחבים של נחת רוח לקלוט אורות° שונים ולאחדם בעדן° נעים של נחת הרוח, הבאה מזיו° החכמה העליונה, הנובעת מאוצר אורה של מעלה מחי־העולמים°, הקב"ה° [שם, ושם סג].
ע' במדור זה, שמיעה, "הקב"ה שומע לקולם". ושם, ראיה עליונה.

"הר קודשו"(15) - דרגת השגה בהירה ע"י שפעת אור הקדש המאיר ממעל לנו. קדושת גדלו ותפארתו, יתברך שמו, רום המעלה של גודל הכרה [עפ"י ע"ר א ריב].
ע' במדור זה, "הדום רגליו". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, השתחואה להר קודשו. ושם, יעלה בהר ד'.

השגחה - ההשגחה - ע' במדור השגחה.

השחתה - חק הקצף° למעשה מצד העומק של שנאת הרשעה° בכל מקום שהיא מצד עצמה [עפ"י ע"א ד ה כט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, קצף אף חמה, השחתה שבירה כליון.

התנחמות אלהית(16) - התגלות ענין כמוס, שהיה בתחילה נעלם, הופעה הנראית כמו תנחומים והתנחמות, כמו יציאה ממחשבה למחשבה, כלומר שמתגלה יחש בצורה חדשה לערך ענין, לא כמו שנתגלה בשעתו [עפ"י ע"ר ב פד־ה].
התנחמות אלהית על עבדיו(17) - התגלות צדקתם הכמוסה, שהיתה בתחילה נעלמת [ע"ר ב פה].

"וירד ד' על הר סיני" - ע' במדור זה, ירד.

זרוע ד' - המנהלת חדת העולמים והלאומים - חביון° הכוח ועצם החיים וגבורת האמת המפליאה לעשות, שבנשמת־האומה° [עפ"י אג' ג יג־יד].
זרוע ד' - ההנהגה העליונה של גילוי אלהות° למעלה מן הסדר וההדרגה, למעלה מהזמן, להרמת העולם לתכלית של יושר° שאין אנו מכירים כלל את ערכו, מפני ריחוקו מאתנו. הנהגת נס°. <החיובים היוצאים לגבול המעשה מהופעת זרוע ד' בזרוע־נטויה° הם חלק המוסר° לצד היהדות° שבנו> [עפ"י ה' רה].
נשמת כל היקום [א' סה].
ע' במדור זה, יד ד'. ע' במדור מועדים וחגים, פסח, יד חזקה. ע"ע מצוות, כל מצוותיה של התורה. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, הנהגת הטבע והנהגה הנסיית. ושם "יד חזקה", "זרוע נטויה". "יד ד'", "זרוע ד'". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שימני כחותם על לבך וגו'.
זרוע ד' בעולם, בבנין הלאומים - גילויה הוא - כנסת־ישראל° [עפ"י א' קלח].
זרוע ד' אשר נגלתה(18) - אור־ד'° המהוה הישות, יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת [א"ק ב תקל].
ע' במדור זה, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים.

"זרוע עוזו"(19) - גבורה של מעלה להשפיע טובה לתחתונים [פנק' ג רכד].

חכמה - (ביצירת העולם)(20) - העמדת המציאות כולה בעצה° עמוקה, שהיא מלאה כח ועז° של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר [ע"א ב ט ל].
ע' במדור זה, תבונה (ביצירת העולם). ושם, דעת (ביצירת העולם). ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

חֵמָּה - שטף של כליון° המוכרח לבא בעקב העון° במילוי הזעף, הראוי לרשם ההירוס מצד חמר העון [עפ"י ע"ר א ריג].
התכונה האידיאלית לביעור הרעה. כשהרשעה באה עד מרום עזה, שכבר אין ממנה תקוה לעולם לאושר ותועלת כשיצא הפעל המעשי לאורה, אז הדברים כבר פוגעים לא רק בתחום הרשע הנקי כי א"א כ"א שיהיו חלקי אורה° וטובה° נסמכים ונארגים במסכת הרשע. וכיון שהרשעה צריכה שתאבד אז החמה גוזרת לאבד גם את הטוב הנשען על הגורל של הרשעים, במקום שחזקה ועצמה ההתאחדות וההתיחסות עד לעצמיות של מציאותם שהאחד נופל ונובל באיבוד חברו [עפ"י ע"א ד ה כט].
ע' במדור זה, כעס. ושם, אף. ושם קצף. ושם, עברה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, קצף אף חמה, השחתה שבירה כליון.

חפץ אלהי - אור° החפץ האלהי - "חֵי העולם"°, "צדיק° חֵי עלמין דמניה פרחין נשמתין° לבני נשא" [אג' א קח].

חפץ אלהי - החפצים האלהיים - הטוב°, היושר°, מרומי המגמות° היותר נשאות [ע"ה קיב].
חפץ ד' - התכלית הכללית המאושרת והטובה [ע"א ב ט קפב].
הטוב האמיתי [מ"ה ברית א (פנ' ה)].
היושר, הצדק°, הסדר הטוב° והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמיתת המציאות וברעיון° הלב ביחש המעולה. מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא [עפ"י מ"ה אהבה ג (א"ק ד שצ)].
אור° החפץ האלהי הטהור° בכל עז° גבורתו°, בכל פאר° חסינותו° - אוצר הטוב°, ים החיים החפשיים°, שכולו אומר כבוד° ואור תהלת° רבון כל העולמים°, היוצא מתוך מערכות ישראל°, המונהג בתור עדת ד' המצוינה היחידה בכל מלא העולמים [ע"ר א קנט].
סוד חפץ ד' ואהבתו - ציור° התענוג° והשלמות של דעת־עליון° שבעליונים <שצדיקים קשורים בו. וכל נשמת ישראל בו דבקה, וכל התמצית של האורה האלהית, המחיה את כל הבריות, ומתקנתם לסעודה־העליונה°, שם היא שרויה> [א"ק ב שעט].
ע' במדור זה, רצון ד'.

חפץ ד' בעולמו - אידיאל° היצירה° הכללית [א"ק ב רצג].
החפץ העליון בעולמו - תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם° ורוחם°, בשכלם ומוסריותם°, בכלל ובפרט [ע"א ג א יח].
תעודת החיים מצד הצדק° והמוסר° בחיים הפרטיים ובחיי המשפחה, העם והחברה בכללה, ועל כולם הצדק הכללי ביחש כל היצור [עפ"י ע"א ב ט כא].

חפץ עליון° - אור° רצון° ועז° העולה למעלה°, הגבוה ומתנשא מרצון־העולם°, מנפש־החיים־שבהויה°, המקיף את העולמים האידיאליים בכל מילואיהם, שפעת ששון וברכת° עולמים [עפ"י א"ק ב שסט (ע"ר ב ה)].

חרון אף° ד' - שהאדם אינו מתעורר לדרך טובה° כתוצאה מהמשובה הגדלה בנפש שע"י העונות° המטמטמים לבו [עפ"י מא"ה א קס].

יד אל עליון - זיו° אור־אלהים°, הממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור־החיים°, הנותן חיל בנשמות°, במלאכים°, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים. <ונטפי עדנים הולכים ומטפטפים ומשפרים את החיים כולם. והמציאות כולה יש לה בשביל כך אותו האור° והזוהר°, המבהיק עליה מאוצר הטוב של מקור חי־העולמים°>. הזיו החי המופיע בעצמו בהודו° על כל, ועיני כל פונים אליו, ומושבעים רצון מיד אל עליון זאת הפתוחה. <היצורים העליונים שביצירה, ברואי מעלה ומטה מתענגים, ושלות עולמים רעננה הולכת ומפעמת בנחת רוח בקרבם, מביטים הם אל מקורם וינהרו> [עפ"י א"ק ב שכט].
יד - כח החיים [ע"ר א לה].

יד ד' - תואר למה שהשגחתו° העליונה מפורשת ומפורסמת על ידו [ע"ר ב טז].

יד ד' - נשמת־אלהים° החיה והפועלת בכל מרחבי עולם [ע"ר א כו].
ההנהגה העליונה שעל פי הסדר הקבוע וההדרגה, הכוללת הכל להביא לתכלית של אושר° ושל שלמות. המהלך התדירי (שבו) נראה חכמת אלהים בהתפתחות והשתלמות המציאות, ביחוד בהטבת מצב האדם ע"י השתלמותו השכלית המעשית. הנהגת טבע°. <החיובים היוצאים לגבול המעשה מלקח זה אינם כ"א חיובי היושר° הקרוב, המוחש והמורגש, לפי סדרי החיים הנהוגים, המוסר° האנושי שבנו> [עפ"י ה' רה].
מקור הצדק° והיושר° בתולדה האנושית [ע"א ד ט צח].
התעודה. המטרה הנשגבה שיש להשגחה־האלהית° במציאות האומה הישראלית בעתיד [עפ"י א"ב, פרק ב (א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 79)].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, זרוע הנטויה. ע' במדור זה, זרוע ד'. ע"ע מצוות, כל מצוותיה של התורה. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, הנהגת הטבע והנהגה הנסיית. ושם "יד חזקה", "זרוע נטויה". "יד ד'", "זרוע ד'".

יד ד' בהויה, בבנין הלאומים - גילויה הוא - כנסת־ישראל° [א' קלח].
ע' במדור זה, זרוע ד' בעולם, בבנין הלאומים.

יד ד' הפשוטה לקבל שבים - האמת הגדולה המוסרית הקבועה מראש־מקדם° [ע"א ד ה פד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, כנפי החיות ורגליהן, ותחת כנפיהם ידי אדם.
יד ד' - "פשט ידיה וקבליה"(21) - יד חדשה נשלח(ת) מחדש, כח עליון נערץ ונשגב הסולל לו, באור ד' אשר עליו, אורח חדש ונתיבות חדשות, להפוך את הרעה לטובה ואת הכחות הרעים לטובים, ולא רק להפכם, כ"א להראות את מקור נביעתם ויסוד נטייתם [ע"א ד ה פד].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תשובה, זדונות מתהפכות לזכויות, ושם זדונות נעשים כזכויות. ר' שם, נותן יד לפושעים. ושם, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו.

ידים - (אלהיות) - הקריאה מצדנו לתכלית (- יד ימין°) והמכשיר אל התכלית (- יד שמאל°) לכל דברי הנהגה בגילוים לנו [עפ"י מא"ה ב רפד (פנק' ג קפו)].

ידיעה - הידיעה המוחלטת (האלהית, לעומת צפיה אלהית) - ע' במדור השגחה.

ימין - הכונה התכליתית [ח"פ כז.].
ימין ד' הרוממה - מעז החסד° ההולך ומתגלגל בעולם, ויסוד המגמה° של כל ההויה כולה [שם קנז].
ימין - החסד [ר"מ צו].
"ימין" - מדת הרחמים° [מ"ש שכז (מא"ה ב רפג)].
ע' במדור זה, שמאל. ושם, ידים (אלהיות).

"ימין" - "נצב ימינו כצר"(22) - מדת־הרחמים הפועלת להחזיר המעלה אחר העונש [עפ"י מ"ש שכז].
כינוי להמכה הקרובה, וביותר, שבכל מקום שנראה אח"כ ע"י הקבלה של העונש חזרה אל המעלה ומכש"כ עכ"פ בלתי ירידה להבא, הרי נראית הטובה שיש בזה על פי מדת הרחמים [שם].

ימין - הימין - החיוב° [ר"מ מז, קא].
ע' במדור זה, שמאל של העליוניות, שמאל.

ירד - "וירד ד' על הר סיני"(23) - השפלת קדושת° הענינים הגדולים° באופן שיוכלו ישראל לקבל [מ"ש לה].

כבוד - במובנו האלוהי - התגלות. משל לאדם מכובד המופיע בחברה. התגלות אלוהים בנבראים התחתונים, בריאת האדם בצלם־אלהים° [עפ"י שי' כי תבוא, סדרה ב, תשל"ד 7].
כבוד - כבוד עליון - אמיתת הופעת° אלהים° אמת° [ע"ר א רז].
היצירה המעשית בכל צדדיה שתשתלם <(שתנאי לכך הוא ש)רוח האדם החפשי° ישתלם במעז ההשלמה היותר טובה ומושלמת שבו, שהוא כח הבחירה° בתכלית הטוב, על ידי כח עצמי בטוח ונצחי> [קבצ' א קכט].
כבוד - "שהכל ברא לכבודו"(24) - לתכלית נשגבה כ"כ שהוא כבוד לו ית' על מה שבראם [מ"ש שנ (ה' קעה)].
למטרה היותר טובה° קדושה° ומפוארה. המגמה° הכללית המקודשת שהיא נזר הבריאה כתרה ועטרתה [עפ"י ע"א ד יב כח].
השלימות הגמורה שתמצא בברואים° לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות [שם א ה קב].
"כולו אומר כבוד"(25) - כולו תכליתי, כולו אורה° עונג° ושמחה° [ע"א ד ד ה].
"כבודו", הכבוד האלהי - האלהות הכללית, המובעת מכל היקום כולו בסידורו ותדיריותו [ע"ר א רו].
כבודו - אור אלהותו והשגחתו°, ודעת שמו יתברך [ל"ה 100].
כבוד אלהים - גילוי הערך° הכללי° של תוכן הקדושה° האלהית [ל"י ב מב].
הכבוד העליון האמיתי, גילוי ערך ההויה, העצמיי האמתי, בבחינת שכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת המצאו [א"ל קיג].

"כבוד" - חיים עד העולם, כי שם צוה ד'° את הברכה° [א"א 77].
הכח החיוני, החי והפועל של המציאות כולה, הנורא בהודו° והדרו°. גדלות° ההויה ויפי° סדורה, בעוצם חסד° עליון° אשר בה, ורום האידיאליות° שבמגמתה° הכללית [עפ"י ע"ר א קצא].

כבוד - "הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

"כבוד אל"(26) - כבוד נשגב°, גנוז בחביון־עז°, שהשכל האנושי אינו שולט להכירו, אלא ששפעים° כוללים מהתוכן הנעלם הזה הולכים ומפכים, ומכים גלים על נשמת° האדם, להיות מתרוממת על ידם למרום התשוקה הקדושה° של נועם־ד'° [ע"ר ב נג].
כבוד אל - הדר כבוד אל הכבוד - הארת זיו־שכינת־אל°, עלית אור עולמי עולמים [א"ק ב תקכט].

"כבוד ד'" - "מראה דמות כבוד־ד'"°(27) - ציורי° הדמיון° לפי מה שהשכל° משיג צורך מציאות בערך העתקה מעומק השכל, המושגים היותר רמים [עפ"י קבצ' א נח].

כבוד ד' בעולם - האור° העתיד [א"ק ג קפב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך כבוד ד' ממקומו.

"כבוד מלכותו°"(28) - התכלית הרוחנית° הנרצית מכל החוקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החוקית [ע"ר א קס].
כבוד המלוכה - אמצעי לתכלית המלוכה שהוא ההמשכה אחרי רצון° המלך° [מ"ש רמז].
ע"ע שם השי"ת. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

כבוד שם ד' - הטוב־הכללי°, להועיל לכלל המציאות [ע"א ב ט שכא].

כבוד שמים(29) - השתלמות השמות°. השלמות האלהית העליונה, שכל הטוב° והיושר°, כל מדות החסד° והגודל, כל התפארת° הנצח° וההוד°, ברום מעלתם, יזהירו° ויופיעו בכלל שלל צבעי° רקמת חמדתם [עפ"י ט"ר צז, ע"א ד ט קמג].
יסוד ההשלמה התכליתית לכל נוצר. המכון והבסיס של כל ארחות הצדק° והמשרים°, <שע"י כבוד שמים נעשים כל דרכי היושר° מכוונים בעולם> [ע"א א ג לא].
כבוד שמים - יסודו - תיקון ההנהגה והיות בני אדם מתקרבים אל הטוב־האלהי° ללכת בדרכיו° [ע"א א ג לא].
תיקון מעשי בריותיו (ית') [שם].

"כבודי"(30) - הידיעה האלקית העליונה שמניצוצי זהרה באה ההשראה העילאה של השכל הנבואי° [עפ"י נ"א ד 39-38].
"כבודי", "תהילתי" - "כבודי לאחר° לא אתן ותהילתי" - הידיעה־העליונה°, הידיעה האלקית <על דרך "הראני נא את כבודך"°> [עפ"י נ"א ד 38].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אחר, "כבודי לאחר לא אתן". ושם, טעם רוחני, "טעמו וראו כי טוב ד'".

"כבודך" - עומק חכמת רצונו ית' בתורה [מ"ש קסז־ח (מא"ה ב קכא־קכב)].
"כבודך" - "פי כבודך" - מקור־כל־המקורות°, ששם רק אור° החסד־המחלט° "רב חסד", בהטבה שאין לה קץ ותכלית, שואף זורח°, והוא מקור הקודש° התמידי, שאין שום יחס של הפסק ושל איזו הערכה זמנית ביסוד עליון° ונשא זה [עפ"י ע"ר א קכח].
ע' במדור משה, הראני נא את כבודך וגו'.

כח - (הכח האלהי לעומת הממשלה־האלהית°) - הענין המתפשט מהוד° האצילות־האלהית° באין צורך לתאר לנו ענינים מהותיים אחרים וסבות שונות, שהם עושים ע"פ חפצם המיוחד בהכנעם להחפץ־האלהי° העליון°. זהו המבט היותר בהיר מהציור° המושכל של שפעת אור־ד'° בכל עולמים°, וזהו הערך המתגלה בפנימיות° העולמות [ע"ר א כו].
ע' במדור זה, ממשלה.

"כנפי השכינה"(31) - זיו° הכבוד° הממשיך קיום° וברכה°, אפילו בעת אשר אנחנו מוכרחים להיות לנו קשר ושיג ושיח עם עניני העולם העוברים. כח קרוב לנו, מגבורתה של האמת° האלהית, המקיפנו בקירוב וסיבוב סמוך בזיו הדרו° [עפ"י ע"ר ב עה].
ע' במדור זה, אברה. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חסיה, "לחסות תחת כנפי השכינה". ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנפי השכינה, תחת כנפי השכינה לעומת "ישאהו על אברתו".

כסא - "כס יה"(32) - מה שנתגלה לכל באי עולם מהנהגת השי"ת הגלויה בעולם [מ"ש שטז (מא"ה ג ריד)].
כסא - קביעות התכלית הרשומה להוציא אל הפועל שלמות התורה° [עפ"י מ"ש צד].
הנהגת הנהגתו, דהיינו כסא מלך המכונה על עשיית משפטי יושר° [עפ"י מא"ה ג ריד].
ע' במדור זה, "הדום רגליו".
כסא ד' - מכונו - כסא דוד° וממלכתו [א"ק ב תקסב].
כסא הכבוד(33) - ההנהגה האלהית השכלית. ההשגחה° הכללית [ע"א ב ט קמא].
כסא כבוד של מעלה - התגלות עוצם מעלת הוייתו העליונה של המכיר והמשיג, הסוקרת סקירה בלתי גבולית על כל היש ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה מוחשף [עפ"י ע"א ד ט צז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אחוז בכסא הכבוד. ושם, תחת כסא הכבוד.

כעס אלהי - הכעס האלהי(34) - צדק° העולמים, התכונה שבמקורה האלהי מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם, לשכללם ולפארם, שכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה של כוון מהותם לעומת השורש העליון° של הגבורה°, ששם רחמי° הקודש° הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. חצוניותו המתגלה של שורש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי [עפ"י ע"ר א צח].
תעודת הכעס האלהי - להקנות ציור מדת־הדין° בעולם לצורך ההטבה המוסרית° הכללית [ע"א ב ט יג].
ע' במדור זה, אף, ושם, חמה, ושם, עברה, ושם קצף.

כפיו של הקב"ה(35) - כוחות היצירה [ע"א ב 313].
ספיקת כפיו של הקב"ה זה על גב זה - התגוששות כוחות היצירה [ע"א ב ט קלח].
כפים - "הן על כפים חקותיך" - פעולות הפרטיות שבפעל כפים בתורה° ובמצות°. כל הפעולות הפרטיות של כל המצות כולן וכל המדות הטובות שע"פ התורה [מ"ש ס־סא].

לב עליון° - מקור הישרות° הכללית, ששם היושר° האין־סופי צפון [ע"ר ב נז].
"לבי"(36) - הכוונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה° ומצותיה°. הטובות הרוחניות, קדושת הנפש הפנימית (של אדם ההולך בדרך החכמה של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה) [עפ"י ע"א ג א עג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שימני כחותם על לבך. ושם, שמחת הלב (העליון).

לבוש - (לבישה אלקית) - מורה על תמידיות ההנהגה [ע"א א ב כט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לבוש, אור לבושו.

מחשבה - המחשבה העליונה (מחשבת הבורא°) - מגמת° כל המגמות שבכללותה של ההנהגה האלהית° בכל ההויה° כולה, שתוכנה הוא קדש־ד'° [עפ"י ע"ר א ר].
המחשבה־היסודית° בהויות, ראשית־הכל°. מחשבת רז° עולם אשר בצל־שדי°, מגמת החיים ויפעתם°, מהותם ופרים, ציצם ופרחם. מקור קדומים°, המקור הנשמתי, של אור תורת־ד'° תמימה. הגבורה של בריאת כל עולמים [עפ"י א"ק ג קנח־קס].
מחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום° יאורים רחבי ידים. המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל, בה הוא, שכל הפלגים הגדולים ממנה משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות°, רצון חיים ומחשבה [א"ק ב תמו].
רז° המחשבה הכוללת הכל - אור° כל עולמי עד, מקור ההויה, ביסוד העליון, מעין° החיים העליונים [ע"ר א קפא].
המחשבה הקדומה - המחשבה הראשית, בגבורת חסדה, המחייבת לההויה שתתהוה, ולעולם שיבנה, מאז מקדם, טרם הבנותו [עפ"י ע"א ד ט קלח].
המחשבה העליונה - שרשה ועיקרה של תורת° אל° חי° וקים° לעדי־עד° [ע"ר א קי].
קדושת° התורה ושרשה, אור־החיים° של שמחת גילנו, של צור ישענו [קובץ ו א].
המחשבה האלהית - יסודה של תורה ונשמתה° [קובץ א תרנא].
הוד המחשבה הכמוסה - מקור שרשן המתעלה של כל המצוות° אשר שם הן כולן מתאחדות, והאידיאלים־האלהיים°, שהם הם מחיי כל עולמים°, שרויים שם באחדות כבודם [עפ"י ע"ר א י].
מחשבה אצילית - ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, י"ה.
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מחשבתן של ישראל. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עלה במחשבה לפני.

מלוכת ד' - הופעת מלוכת ד' בתבל - תקופת האורה° שהשלום° יכון וממשלת הצדק° תשים משטרה במלא עולם. דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי - הניגוד שהיה (לכתחילה עומד) [עומד בתחילה], ביחס אל הגויים, במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו שהיא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו° - להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה° של אחדות גמורה, [כאשר] כבר יקום השלום בפועל על מכונו. העת אשר כבר עלה המעמד למדרגה הגבוהה אשר הניגוד חלף כולו ואין כאן כ"א חטיבה אחת מלאה גוונים° מרובים היודעים להוקיר זה את זה ולכבד את כל נטיותיהם המשונות, כי יוכרו כולם להיות עולות לתכלית עליונה אחת ומיוחדת, הגדולה בכבודה והדרה, שהיא השלמת העולם בכל תכונותיו כולן, שממנה יתראה הדר הממלכה האלהית במלא עולמים [עפ"י ע"א ד ו מה].

"מלכות שמים"(37) - הטוב־האלהי־המוחלט° [א' נב].
אצילות־השכינה° [שם צח].
ההארה המלכותית של העולם כולו, הכוללת כל עולמי עד מראשיתם° עד אחריתם°, מרום מעלתם עד תחתית עומק ירידת שפלותם [ע"ר א ח].
מלכות האצילות־האלהית°, שירדה להיות מנהגת עולמי עד, בצורתם המוקצבה המופיעה בכל היש בהדר° גאונה, והולכת ומשתפלת בעולמים המעשיים, בתהומות מאד עמוקים, בירידות מאד חשוכים [עפ"י קובץ ח קעב].
הממלכה הכללית של העולם, הנהגתה המאורגנת בכל חלקיה, הקפתה הכללית והיחושים המצודקים הנמצאים בין החלקים כולם, יסוד המשפט° והצדק° המתנוצץ מהדר° הבריאה בהקפתה, ויסוד החכמה° והרצון° הנפלא המתגלה ממראה זיוה° הכללי [עפ"י שם א־ב].
האידיאל° הרוחני° המרומם הגדול מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגודלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד° נצח° נצחים [א"ק ב תקסב].
ע"ע מלכות הארץ.

מלכות שמים - אחדותו ית' [ע"א א א קע].
אותה ההופעה שהאידיאל האלהי מופיע באופן שהוא מספיק לשעבד את השאיפות של הבריות, שלא תהיינה מתפרצות מחוץ לגבול המטרה הטובה של הטוב°, של התם והיושר°, אע"פ שאינו מספיק לעלה כ"כ את הנשמות, עד שתכונתן העצמית תהיה אך הטוב־המוחלט° הכללי. ארון־הברית°, אדון־כל־הארץ° [קובץ א שכב].
ע"ע "שמע", קבלת מלכות שמים.

ממשלה(38) - (הממשלה האלהית לעומת הכח־האלהי°) - מצד הסקירה החיצונה הננו משיגים מצואים רבים, בעלי עצמה מיוחדה וכח מיוחד, אלא שכולם נכנעים במשטרם תחת הממשלה האלהית [ע"ר א כו].
ע' במדור זה, כח.

מראה דמות כבוד ד' - ע' במדור זה, כבוד ד'.

מתנשא מימות עולם(39) - מתעלה מעל כל הגבלה ותוכן מצויר° [ר"מ קסה].
מתעלה מעל כל המגמות° והכונות כולן [עפ"י ע"ר א קפה].
מתעלה מכל עלוי° ופאר° [ע"ר א קנט].
ע"ע גאות עולמים. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, גאה. ע' במדור זה, גאות ד'.

נקמה - הנקמה האלהית(40) - (דין כליה לרשעים° כ)מדה גדולה° משוערת לתיקון° הכללי, עד שהפרט האבוד יהי' גם באבדו נרכס לשלשלת הכלל, להיות ממנו תועלת לדורות ולתקופות יבאו [ע"א ג א כד].

נשואין(41) - (בין השי"ת וישראל) - קישור שהטבע עושה אותו. הטבע ששם הקב"ה° בכל נפש מישראל להיות חושק אחר רצונו־ית'°, שהוא באמת כל התורה כולה ומצותיה, מצד עצם טבע הנפש. קיום מצות במדרגה שטבע הנפש זוקק וע"י שגבר בה האור הקדוש הרי היא חושקת לכל מצות התורה, מפני שנפשו של איש ישראל כשהיא בטהרתה°, ראוי לה לרדוף אחר התורה ומצותיה, כרודף אחר החיים [עפ"י ה' רט].
התכלית המעולה, שיהיו הסיגים נבדלים מהנפש, ועי"כ תפעול הנפש הישראלית לפי טהרתה הטבעית, ויהי' לה עסק התורה ועבודת השי"ת [דבר] נמשך אחר טבעה. המיועד לנו לעתיד־לבא°, שכתוב "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה"°. וע"ז נאמר "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". כאשר יטהרו הנפשות לגמרי, וינבע חשק התורה והעבודה מצד טבע הנפש [עפ"י שם רי־ריא].
ע' במדור זה, ארוסין.

עֶבְרָה(42) - תכונת הכעס° על מפעלים כאלה, שהם הולכים לגמרי לעבר השני המהופך של החפץ והשאיפה הנאותה [ע"ר ב עא].
ע' במדור זה, קצף. ושם, חמה. ושם, אף.

"עין ד'" - יסוד העיניים הרואות - המכון העליון שבמקורן של העיניים, שלמעלה משמיעת האזן°, (שמבחינתו) כל נקודה כוללת בקרבה עולמי עד, שהם כולם מעידים על כללות הכל ביסוד האחדות הקדושה והגמורה [עפ"י ע"ר א קמח].
ע' במדור זה, ראיה עליונה.

"עין ד' אל יראיו"(43) - הוד האמונה העליונה [א"ק ג קלד].

"עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ"(44) - השגחת השי"ת° על האדם היא כפי ערך חכמתו ומעשיו, ע"כ ההכנה של כ"א נקראת עיני ד' שהיא סיבת השגחת ד' עליו, והן משוטטות בכל הארץ, ומפוזרות בלב כל אחד ואחד לפי הכנתו [מ"ש נה].
עיני הקב"ה - חוג הבחירה° שיסוד הצדק° והרשע עליו בנויים [עפ" קבצ' א פז].
"עיני ד'" - גילוי ההנהגה האלהית° הנפגשת בנו [ע"ר א עט].
השגחת־ד'° הקשורה בכל מה שהוא נוגע לצדדיהם החיצוניים של חייהם של צדיקים° [עפ"י ע"ר ב סו].
ע' במדור זה, אזני ד'.

עניה - "דרשתי את ד' וענני"(45) - המילוי הפנימי° בהכרה האמיתית בשלמות הקדושה° האלהית° העליונה°, המרוכז בעצמיותה של דרישת־ד'°, והופעת° האורה־האלהית° הבאה עקב הדרישה, המבטיחה את עצמיותו של האדם, את עשרו הפנימי, ואת קיומו הנשגב° [עפ"י ע"ר ב סב־ג].
תוספת אורה° קדושה° המשתפכת על נפשו של האדם (הקורא־לד'°) ועל כל סביבה מתוך המקור האלהי־העליון°, וממלאה את כל המחסורים, בקדושת הוייתה, ממלא־כל°, מאוצר־החיים° השלמים העליונים [עפ"י ע"ר ב עח].

"פני" - ("ופני לא יראו"°)(46) - עצם ההשגה המופשטת [ע"א א א עו].
הסיבות שקדמו למציאות התורה [מ"ש קסח].
הדרכים שתיקן הוא ית' להוצאת היש מאין דרכן [פנק' ג רכח].
ע' במדור זה, אחוריים, מראה אחוריים.

פני אלהים חיים - ע' במדור זה, אור פני אלהים חיים.

פני ד'(47) - ההנהגת השם־יתברך° את עולמיו° לתכלית השלמתם ועילויים שממנו המהלך של ההשלמה ההולך ומרחף בהויה כולה [עפ"י ע"ר ב סז].
ההנהגה לפנים°, לצד ההשתלמות [ע"ר ב סז].
אור השגחתו° ית' [עפ"י מ"ש מז].
כח הקדושה° המושפעת מאורו° ית' לכל הדבקים° בו [שם].
אור פני ד' - הקדושה שבנפשות ישראל שהם בנים° למקום° [מ"ש עא].
ההכרה והדעת [ע"ר ב שכט].
פני ד' - אור° הרצון° של הוד° מקור־החיים° המתגלה° בתעצומות אורותיו° המלאים נגוהות והזרחות° אורות קדשי־קדשים°, התעלומה הכמוסה של הסתר־העליון° המתגלה בכל הדר° קומת הנשמה־האלהית°, המחיה בטובה את העולמים° וכל יצוריהם, וחודרת היא בנשמת° האדם פנימה [עפ"י ע"ר א ז].
ע' במדור זה, אור פני אלהים חיים.
פני ד' - הארת° פני ד'(48) - הופעת° הקדושה־העליונה°, העומדת למעלה מכל גבולי הבריאה, מכל סדרי מעשים, מדות ומחשבות, שבכל מלא העולמים° [שם סב].
הארת הפנים העליונים - קדושת שם ד' בקדושתו העליונה הגנוזה, העומדת הגבה למעלה מכל השגה ומכל תפיסה והכרה שכלית, ביחס מקושר וחפיפת כבוד על מקדישי שמך, ע"י הכרתם ותפיסתם לפי ערכם וכחם [עפ"י ע"ר א קיא].

פני ד' - נשיאת פנים - רוממות ההנהגה [מ"ש מז].
הופעת° אורו° ית' ועזרו מקודש° המוציאה את הקדושה°, המושפעת מאורו° ית' לכל הדבקים° בו, מן הכח אל הפועל [עפ"י שם שם].

פנים - באורות העליונים - מה שניתן להארה ולהיות מושג לנבראים(49) [פנק' ג קכ].

פנים - ראיית פנים(50) - להבין בכל פרטי ההנהגה, בפרטי המדות, שענין השלמות ניכר בהם ביותר, <(שעל אף) שהנהגה זו נערכת בדרך משל, כי מעין הנהגה זו נמצא גם בנבראים, שהרי מעין המדות הטובות מצויות בנפשות ובחיות הקודש המשכילות, (מ"מ) אם היינו יכולים להשיג היינו מבינים שבזה הוא יותר קדוש ונבדל מאתנו מההבדל של חיוב המציאות והקדמות שאין לו ראשית הביאור (שבראיית־האחור°)> [עפ"י פנק' ג קמט].
ע' במדור זה, אחוריים, ראיית אחוריים. ע"ע פנים ואחור במציאות הרוחניות.

צפיה - (הצפיה האלהית, לעומת הידיעה־האלהית) - ע' במדור השגחה.

צפיה - הצפיה האלהית ("הכל צפוי") - ע' במדור השגחה.

קול אלהים חיים(51) - קדושתה° העליונה של התורה°. הקול־הגדול [עפ"י א"ת ד א].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, שכינה. ושם, אלהים חיים, שם. ע' במדור זה, אור פני אלהים חיים. ושם, "דברי אלהים חיים". ושם, דרכי אלהים חיים. ושם, רוח אלהים חיים.

"קול ד'"(52) - כל התהלוכה של דרכי החיים לכל פרטיהם, אל הקבוצים הכלליים לפי הבדליהם, ולכל יחיד לפי ערכו, מתוך החכמה־הכללית־העליונה°, החיה ומחיה את כל ההויה, מצד היות תהלוכה זו דוברת אל האדם, מורהו ומצוהו [עפ"י ע"ט סב].
"קול ד'" - שפע השכל° הנשפע ממנו ית'. ויש ג"כ שהכונה היא לקול נברא [עפ"י מ"ש קעב (מא"ה א קטו)].
"קול ד' אלהי" - קול ד' אלהיו הקורא אליו - ממעמקי לבבו וההערתו־השכלית° [ע"א ב, מעשר שני, כב].
קול ד' הקורא לנו ללכת בדרך חיים - דעת התורה שבת"ח°, <ולאו דוקא ת"ח שמחוץ לנו, כ"א הת"ח שבנו, בעת ההתעלות> שמתעורר (האדם) ללכת בדרך־ד'° [עפ"י פנק' ג רצא].

קול ד' - אוצר החיים הטהורים° והכבירים, מלאי התפארת° והקדושה° של תורה־שבכתב° [א' קמח].
ע' במדור זה, דבר ד'.

קצף - התכונה האידיאלית לביעור הרע°, הניגוד הפנימי האצור בסדרי ההנהגה העליונה לרשעה וחטאת. המובן היותר נערץ לחפץ הגועל את הקלקלה והרשעה מצד שהיא ההפוך הגמור מהטוב° והיושר°. <הקצף איננו מבקש טעמים הוא מתגלה בתור גילוי נפשי עצמי ואינו צריך טעמים לקצפו, היפך הטוב אין ראוי להיות וכל מה שהוא יותר רע יותר עול ורשע ראוי יותר למאיסה לאיבוד וכליון> [עפ"י ע"א ד ה כט].
ע' במדור זה, כעס. ושם, אף, ושם, חמה. ושם, עברה. ע' בנספחות, מדור מחקרים, קצף אף חמה, השחתה שבירה כליון.

ראיה עליונה - רום־עולם° של ראיית כל, של ההבטה° הבהירה אשר אין עמה מחשכים. הראיה העליונה האידיאלית°, הצפיה° הכוללת והחודרת, אשר התוכן של הארה מסוף־העולם־ועד־סופו° אפל הוא לגביה. "אל ראי"° [ר"מ לח].
בסוד הראיה העליונה יש אפשרות לתפוש נקודה חלקית, ולמצא בה כללות הכל [ע"ר א קמז].
ע' במדור זה, "עין ד'", יסוד העיניים הרואות. ושם, הקשבה. ושם שמיעה. שמיעת ד'. השמיעה העליונה. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, "אל רֹאי".

ראש - ההנהגה העליונה° מן ההנהגה הנראית לנו, הנסתרת, מקום° המחשבה°, שהוא גנוז וסתום° מאתנו [עפ"י ע"א א א ח].
המחשבה° המגמתית° העליונה [עפ"י א"ק ג עד].
ע"ע ראשית. ע' במדור זה, גוף. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "גלגלתא ושערותיה".

רגלי ד' - "תחת רגליו"(53) - המדרגות התחתונות המושגות לבני אדם קרוצי חומר מצד פעולות הבורא והשגחתו [נ"א ה 28].

"רגלי ד' תחת כסא הכבוד"(54) - הסבות° העליונות° הרוחניות° שמתחת כסא־הכבוד° של ההנהגה האלהית השכלית. הסבות הרוחניות השכליות <הנתלות הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי> המתאימות אל ההשגחה° הכללית [ע"א ב ט קמא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, תחת כסא הכבוד.

"רגלי השכינה"(55) - קדושת° השי"ת° שבדברים [עפ"י מא"ה ג שא].
הרושם היותר נשגב מכל, הפועל את כל צד השלימות שבחיים <שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות> [עפ"י ע"א ב ו ס].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, דוחק רגלי השכינה.

רוח אלהים חיים(56) - הופעתה° של הקדושה° המסמנת גבולים°, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים°, אשר בתוכם מתפלש° האור־האלהי°, הנעלה מכל הגבלה° [ע"ר א קצג].
המציאות המוסרית° הכללית <(ש)יותר ממה שהיא פועלת באדם פועלת היא בעולם. גילוי הרעיון המוסרי באדם איננו כ"א ניצוץ קטן, רשף קל מאותה הלבה הגדולה של גילוי המוסר העולמי>. רוח המוסר (ה)הולך ובונה, סותר את העשוי שלא ע"פ תיקונו, וחוזר ובונה בתיקון° [עפ"י פנק' ג שמ].
ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, שכינה. ושם, אלהים חיים, שם. ע' במדור זה, אור פני אלהים חיים. ושם, "דברי אלהים חיים". ושם, דרכי אלהים חיים. ושם, קול אלהים חיים.

רצון - (אלהי) - הדיקנא°, ההופעות° היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה [עפ"י א"ק ג עג־ד].

רצון - (רצון ד') - התגלות אורה° פנימית° מתוך המעין של אור° החיים אשר להנשמה־המקורית°. למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל, מכל תכסיסי חסד° ומשפט° וצדקה°, מכל תכונה של איזו מדה מסומנה בתארה המיוחד, ובהבנתה המוקצעה. עומק הרום°, ראש פסגת כל האידיאליות°, מכון הסגולה° היותר מפוארה של מקור כל היש וכל שורש שרשי שרשיו [עפ"י ע"ר א ט].
התגלות° הרצון - מקור כל התהוות°. הרצון מתגלה מבהירות עצמות יסוד מהותה של עצמות הישות [ע"ר א ט].
רצון מוחלט - תוכנו - השלטון העצמי האלהי° בחופש־גמור°. <הרצון המוחלט, כל התוארים בו כלולים> [א"ק ג צח].
הרצון העליון - מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם [מ"א ב ד].
רצון ד' - אותו המקום° שעין האדם מתעששת ואין הדבור וההגיון שולט שם לקרא בשם פרטי, לשם מתרוממים האידיאלים° היותר נשאים, עד אין קץ, שמה אי אפשר לעמוד כי־אם באור האמת° המוחלטה, באין שום דרך איך להשפיל ולסמן בשום ערך מוגבל. התרוממות גמורה, המתנשאת עדי־עד° [עפ"י ע"ה קיג].
המלה האחרונה של כל רוממות וכל תעצומות [מ"ר 138].
המגמה° הפנימית של כל היש. הרצון הכמוס, מלא אור החסד־העליון° [ע"ר א צז].
אידיאל האידיאלים, קץ המגמות והשאיפות <בין אותן שהן אפשריות להצטייר בכח ציורנו, בין שאינן יכולות להצטייר בו מפני צמצום כחו והגבלותיו המיוחדות של כח המשיג שלנו> [א"ה ב (מהדורת תשס"ב) 107].
ע' במדור זה, חפץ אלהי. ושם, חפץ ד'.

רצון אלהי - הרצון האלהי - נשמת כל עולמים, שהוא יסוד כל טמיר ונעלם, המופיע על כל גלוי ונראה [א"ק ג נז].
רצון יוצר, חפץ להמציא טוב, לחולל מקבלי טוב, להעלותם ולהיטיב להם [קבצ' א קעג].

רצון ד' - כל התורה° כולה ומצותיה° [ה' רט].
רצון ד', מה שנוכל להבין בו - טובת הכלל° כולו [קובץ א צד].
להרבות קדושה° בכל המציאות כולה [פנק' ה צג].

רצון השי"ת האמיתי, תכליתו - התכלית שתשאר לעתיד לבא. התכלית השכלית האמיתית שאינה מעורבת כלל בשום נטיה חמרית ותאוה המעוורת את עין השכל והיושר°. ההכרה האמיתית שאינה מעורבת בשום נטיה של תאוה והבלי דמיון [מ"ש רח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לעשות רצונך. ע"ע עבודת אלהים, עשית רצון השם יתברך ועבודתו.

רצון לעומת השגחה - ע' בנספחות, מדור מחקרים, השגחה לעומת רצון.

"שאגה"(57) - שאגתו ית' - מניעת השלמות. כשישראל עומדים במעלה שפלה, בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלמות בריותיו [ע"א א א ו].
שאגה - הרגשת המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית <שהיא רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפל>, המשתומם מרוב צער על ירידת האדם, את הצער הגדול [עפ"י ע"א א מהדו"ב, 178 א יב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ד' ממרום ישאג. ושם, שאג ישאג על נוהו.

שבועה(58) - הבעה קדושה°, המחברת את הבטחון (הברית°), עם האידיאליות המנודבת (החסד°), המאחדת בכח העליון° את כל הכחות הפועלים באור החיים, את הראשית° ואת האחרית°, יחד עם כל הממצעים ומתווכים ביניהם, לאגדם באגודה קדושה אחת [ע"ר א פג־ד].
תכונה מתגלית הכוללת את כל הופעת המעשים והמשכת החיים בעולמים° ובברואים לאין קץ [שם צה].
הבעה קדושה המשלבת את שני הכחות הנפלאים, הראשית והאחרית, המחשבה־האצילית° והמעשה המתוה את העולם והחיים, ומחדירה ומבקיעה את הודאיות° בכל המסלות, האספקלריאות, הממוצעים [עפ"י שם פד, א"ק א רז].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברית עולם. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, פרצופים, "אבא יסד ברתא".

שכחה - "גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך"(59) - שלא יעשה רושם בהנהגה [מ"ש קפב (מא"ה א קכב)].

שמאל - המכשיר אל התכלית (יד ימין), הדין° [עפ"י מא"ה ב רפג, רפד].

שמאל של העליוניות - אותה התכונה של הכח הנשגב, שיש בהעליוניות הצחה למעט כחה, להאפיל אורה°, כדי שתהיה נראית ומבהיקה לעיני כל מוגבל° ונתפס בציור° והכרה [ר"מ ג].
שמאל - (הכח) המצמצם וקוצב, בקמיצת גבורתו° העוצרת את שפעת החיים ולשדם. הכח השולל, הממעט את היפעה° <כדי לגלותה בחוגים ריבוא רבבות אין קץ> [עפ"י שם סה, סז].
השלילה <המעדנת ומטהרת° את הצורות החיוביות° של הנושאים הרוחניים> [עפ"י שם קא].
רום שמאלה של ההויה - צד מיעוט הכח שבהתגלות העליונה הדומה ליד־השמאל° הכהה [שם קנב].
ע' במדור זה, ימין. ושם, ידים (אלהיות).

שמחת ד' - סדר ההנהגה הטובה והשלמה [עפ"י ע"א א א ח].
שמחת ד' במעשיו(60) - התיקון° היותר שלם לעולם כולו [עפ"י שם ג א עג].
התכלית האחרונה [מ"ר 494].
בהיות מעשיו מתוקנים בדרכיהם והנהגתם מצד עצם בחירתם° <שזאת היא שלמותם> ואור הדעת יאיר באור גדול לתקן־עולם־במלכות־שדי° [עפ"י מ"ר 542].
ענין השמחה - כשנעשית מחשבתו° וכונתו מראש־מקדם° של הקב"ה° בעולם, הנהגת דבר על פי תכלית השלמות [עפ"י מ"ש שנו (ה' שיז)].
מצד חק ההנהגה לפי בחירת° הנבראים בעלי הבחירה [פנק' ג קצג].
ע"ע אושר העולם, תכלית האושר. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, מלכות סלקא עד אין־סוף.

שמחת הלב (העליון) - "חכם בני ושמח לבי"(61) - התגדלות והתאדרות קדושת הנפש הפנימית של "בני" האוחז בהרחבת המעשים כדי לגלות על ידם האהבה הקדושה הגנוזה בנפשו. התרחבות הכונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה ומצותיה, כפי המדה היותר גבוהה שהיא ידועה ליוצרן ונותנן ית'. "ושמח לבי°" כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה. התגדלות הטובות הרוחניות, התעלות תכונותיו של אדם ההולך בדרך חכמה של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה. הליכת נטיותיו הפנימיות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של "שמחת ד' במעשיו"° [עפ"י ע"א ג א עג].

שמיעה - שמיעת ד'. השמיעה העליונה - הקרבה° האלהית הבאה מיד, והתראות הוד הקודש°, קדושת הצדק°, ואור° האמונה° בבהירותו, אל הנפש הפונה אל על, ומכירה את האפסיות ואת השקר של ההשתקעות בגאוה° וגאון, בתענוגים של תוהו° [עפ"י ע"ר ב סג].
התפתחות האורה° הפנימית° של השלמות העליונה, הנובעת מהמעין האלהי, שהנפש חוצבה ממנו. האור הפנימי הזורח° ומופיע חיים עליונים על הנפש [עפ"י שם סז].
ע' במדור זה, אזני ד'. ושם, הקשבה.
שמיעה - "הקב"ה שומע לקולם"(62) - האורה האלהית של הצלחת ההנהגה המכוונת להסדר האלהי שבמציאות ופועלת עליו ג"כ באופן מתאים <הנהגה היוצאת מדעות משוקלות בשקל הראוי הבא אחר קבלת ההשפעה מכל הדעות> [עפ"י ע"א ד ו סג].
ע' במדור זה, הקשבה, "הקב"ה מקשיב להם".

תבונה - (ביצירת העולם)(63) - ערך המציאות לא (רק) כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהיא בתחילת בריאתה, כ"א (גם) על הכונניות° שנתכוננו במציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה, ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא. "והי' אור־הלבנה° כאור־החמה° ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת־הימים°", וברכת הטבע כולו [ע"א ב ט ל].
ע' במדור זה, חכמה (ביצירת העולם). ושם, דעת (ביצירת העולם). ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

"תמונת ד'"(64) - כל היצור בתור מעשה ד' הגדול, שהוא אמיתת הויתו. כל הנוצר כולו, ברומו° ועוזו° בשורשו ומקורו העליון° [ע"ר א נג, נד].
התגלות, הופעה במציאות בדורות. מלכות־ד'° בדורות [קבלתי מהרצי"ה].
ע' במדור משה, תמונת ד' יביט.

  1. בפי' הרמ"ק לס"י פרק ה "אלהים חיים - בכתר, שבו מקור החיים אין סוף טמיר וגניז בכתר שהוא המחיה עשר ספירות דאצילות ובריאה ויצירה ועשיה, והוא מחיה את כלם".
  2. במדבר יא א.
  3. שמות לג כג.
  4. שמו"ר פר' טו לא.
  5. ע' אור החיים בראשית א כז. ""ויברא אלהים את האדם בצלמו". כי ברא האדם בב' צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה, ועליהם אמר "בצלמו" פירוש: של הנברא; והב' הם בחינת המאושרים, עם ישראל נחלת שדי, כנגד אלו אמר "בצלם אלהים בראו", הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב' צלמים צלם הניכר וצלם אלהים רוחני נעלם, והבן".
  6. בראשית כב טז.
  7. תהילים כד ז.
    "ויבא מלך הכבוד", שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם - מסילת ישרים פרק יט: "אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת". ע"ע במדור זה, "עיני ד'", ובהערה שם.
  8. ישעיה כו י.
  9. עפ"י איוב לז כב. ובמצודות שם: "נורא הוד - יראוי מלהגיד הודו פן ימעטו, וכענין שנאמר (שמות טו): "נורא תהלות"".
  10. גופא דמלכא - זוהר ח"א ריז: ריט. ח"ג רצד:.
  11. ירמיה כג לו.
  12. משלי כד ג-ד.
  13. תהילים צט ה, קלב ז. איכה ב א.
  14. שבת סג.
  15. תהלים נ ה, מח ב, צט ט.
  16. בראשית ו ו.
  17. דברים לב לו. תהילים קלה יד.
  18. ישעיה נג א.
  19. ישעיה סב ח.
  20. חגיגה יב.
  21. שבת נו:
  22. איכה ב ד.
  23. שמות יט כ.
  24. "שבע ברכות", כתובות ח.
  25. תהילים כט ט.
  26. תהילים יט ב.
  27. יחזקאל א כח.
  28. פסחים נו.
  29. סנהדרין פה. תוספתא יומא פרק ב ח. ירושלמי, שקלים כב:.
  30. ישעיה מב ח.
  31. שבת לא.
  32. שמות יז טז.
  33. שבת פח:. בס' בעל שם טוב המהודר, על התורה ומועדים, ח"א עמ' צב מביא מכתר שם טוב ח"ב כ.: "הברואים נקראים בכללות כסא להשם יתברך".
  34. הכעס האלהי - צדק העולמים - ע' זוהר ח"ג רצב: "אסהדנא עלי, דכל יומאי הוינא מצטער על עלמא דלא יערע בדינוי דצדק, ולא יוקיד עלמא בשלהובוי". ס' הבהיר עד. "וצדק זה מדת הדין של עולם". שערי אורה, לר"י ג'יקטיליה, השער הראשון, הספירה העשירית: "ואם ח"ו יפסקו הצינורות הבאים על ידי צדק, אזי מושכת ממידת הדין הקשה. ומצד שמאל יש דברים שבהן מתחדש רע בעולם". ובאור החמה אמור עא: "מלכות אעפ"י שהיא צדק מדת הדין משתמשת בדיניה עם החיצונים לייסר בני אדם כאו' והוכחתיו בשבט אנשים וגו'". ע"ע ע"ר ב כה (ע"א ג ב קעט) "יסוד העונשים המתיחשים לעוברי דרך ד', הוא בנוי על מטרת ההשגחה העליונה לשכלול המציאות, וכו'" ע"ש.
  35. ברכות נט.
  36. "לבי", קדושת הנפש הפנימית (של אדם וכו') - ע' במדור זה, "עיני ד'", ובהערה שם.
  37. בר"ר פר' ט יג.
  38. ממשלה, מצד הסקירה החיצונה, מצואים רבים, נכנעים במשטרם תחת הממשלה האלהית - בעטרת ראש להרד"ב, שער ראש השנה סי' ו "ידוע דהמלוכה ברצון, כמו ומלכותו ברצון קבלו כו' והממשלה בע"כ". שערי היחוד והאמונה לר"א הלוי, פתח ומבוא השערים, "בהתבוננות סתם שכל העולמות בטלים אליו דהיינו שלא בבחי' הבנת יחוד של העולמות הרי העולמות נגלים ליש ודבר, רק שמאמין שהן בטלים למאמרו בדרך אמונה ועפ"י מאמר הכתוב: "וכמצביי' עביד חיל שמיא" ועצמותו ב"ה הוא רחוק מהשגתו, ואין יראה זו כ"א בבחי' חיצוניות ליפחד ממנו ית' רק מצד ממשלתו ית'". וע' בקנין תורה לרצי"ה, מהד' רקובר, עמ' יד. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, מלוכה לעומת ממשלה.
  39. מתעלה מעל כל הגבלה ותוכן מצויר - תניא, אגרת הקודש, פרק ו: "ומתנשא מימות עולם פי' שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן הנקרא בשם ימות עולם".
  40. נקמה אלהית - ע"ע ע"ר א ריד־רטו ד"ה אל נקמות וגו'. דרשות הר"ן, הדרוש העשירי, נוסח ב, עמ' קעט. "גם אינו מעניש בנקמה, כי הנקימה והנטירה הם מדות מגונות, ולזה מנענו [מהם] באמרו "לא תקום ולא תטור", אבל לייסר החוטא או הנשארים אחריו. וז"ש אין רע יורד מן השמים, שמן הטוב לא יבא רע בעולם. פי' מכוון לעצמו אבל לתכלית. גם מה שנאמר בו ית' "אל קנא ונוקם ה'", אינו אלא לתכלית הטוב הנמשך". ע"ע בהיכל הברכה, אוצר החיים, ויקרא קע:.
  41. שמו"ר פר' טו לא.
  42. תהילים פה ד.
  43. תהילים לג יח.
  44. עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ - זכריה ד י. ובדברי הימים ב טז ט: "כי ד' עיניו משטטות בכל הארץ".
    חכמתו ומעשיו וכו' ההכנה של כ"א וכו' סיבת השגחת ד' עליו - ע' מורה נבוכים, ח"ג פי"ח. ע"ע בנפה"ח, שער א ט. ובהעמק דבר שמות ג יד (ובמא"ה א קב הביא מדרש: ""אהי' אשר אהי'" כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך", וע' מדרש תהילים יח ח, ובילקו"ש שמיני, רמז תקיט).
    ע' במבוא למדור שמות כינויים ותארים אלהיים, שמות. ובמדור זה, לב עליון, "לבי". ושם, ביאת מלך הכבוד. ושם, "שאגה". ובמדור פסוקים ובטויי חז"ל, שימני כחותם על לבך. ושם, המכות האלה "אשר הוכתי בית מאהבי", המה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. ע"ע אג' קסה-קסו ""דגולה", שהיא כנס"י הדגולה מכל העמים, כמו שאנו אומרים על הקב"ה "דגול מרבבה". וכה"ג דשבת פח. דנמשלה כנס"י לתפוח משום דכתיב "כתפוח בעצי היער" על הקב"ה, וי"ל דחביבא לי' להביא מדרשא, שהשבח הנאמר אצל הקב"ה ראוי להאמר על כנס"י, יותר מקרא ד"ריח אפיך כתפוחים" ומיושב קוהת"ו שם ד"ה פריו". ע"ע א"ק ב תמב־ג, ושם תרח במובאה מפע"ח לסי' כט: "אהבת עולם היא אהבה זוטא, אהבה רבה היא באצילות". ע"ע ע"ר א צג ד"ה כי עתה ידעתי. ושם ריב־ריג ד"ה והוא רחום יכפר. וע' א"ק ב שמח. ש"ק, קובץ א כט; קובץ ב קלז; קובץ ה פו. פנ' קכז. ע"ע א"ל עמ' קטז סי' סב. ובהגדה של פסח, ליקוטים מתוך שעורי הרב צבי ישראל טאו, עמ' קז: "ד' נושע - אמונת ד' ודעת ד' נושעו". וע' ת"ז יג. (מהדורת ווילנא) "וביום השביעי ניתנה, דא צדיק יסוד עולם, ובדרגא דיליה מלכות מליל עמהון, והא אוקמוהו, לי' מלכין שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד, נגע בבת, וכלל בה כל הי', ודא י' ב"ת אחת תחות ה' מן אלקי"ם, י' מן אדנ"י, י' מן שד"י, כלילא מכל כנויי"ן, ומכל הויי"ן, כגון קוק"י, או כוותיה, דיהא י' תחות ה', בכל שם דכנו"י והוי"ה איהי נוקבא. ובגין דאורייתא מינה אתיהיבת, אמר למשה וראית את אחורי וכו', דלית נביא וחכם יכיל לעאלא לעילא פחות מן דא, ובגין דא אתקריאת מפתחות החיצוניים אנפין דילה, ואנפין דלגאו מפתחות הפנימיים, והא אתמר לעיל, דאם בר נש לית בידוי מפתחות החיצוניים במאי ייעול, ובגין דא אתמר בה, זה השער לה'. ובגין דלית השגה לנביא וחוזה וחכם פחות מינה, אמר הנביא כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וכו', כי אם בזאת יתהלל וכו', וידוע אותי, ובגין דא יעקב אוליף לה לבנוי, ויהיב לון קבלה מינה, הדא הוא דכתיב (בראשית מט) "וזאת אשר דבר להם אביהם", ודוד דהוה ליה קבלה מינה, אמר לגבה "אם תחנה עלי מחנה וכו'", רמיז לה בהאי תגא, וסליק מחשבתיה לגבה, ואמר "לא יירא לבי" וכו'. ואהרן דהוה ליה קבלה מינה, לא הוה עאל לפני ולפנים פחות מינה, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז) "בזאת יבא אהרן אל הקדש", דהוה ידע דאיהי עקרא דכלא, דאיהי קרבן לה', עולה לה', אשה לה', וישראל דהוה לון קבלה מינה, לא בעו מקודשא בריך הוא משכונא אחרא". ושם כ. "כגוונא דא עמודא דאמצעיתא דאיהו יקו"ק, לא אשתמודע לנביא וחוזה אלא בהיכליה, דאיהו אדנ"י, ורזא דמלה וה' בהיכל קדשו, ואיהי כלילא משבע היכלין, משבע ארעין, ועלייהו אמר דוד אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ועמודא דאמצעיתא איהו כליל שבע רקיעין, ועלייהו אמר דוד השמים שמים לה', ולית ידיעא כלל במלכא ובמלבושיה ובתקוניה לבר נש בעלמא, עד דייעול לביתיה ולהיכליה, דאיהי ב', ועלה אתמר כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". ושם: "וכלהו כלילת לון בת שבע, ולית ספירה מכלהו ספירן דיהא לה רשו לארקא ברכאן ולאשפעא לתתאין, אלא בבת שבע, בגין דאיהי קשורא דכלהו ספירן, דאי ספירן הוו מריקין לבר מינה הוה פרודא, ובגין דא לית רשו לארקא ספירא לשום אתר בר מינה, לגבי תתאין, ובגין דא אתמר בה "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגומר, "כי אם בזאת", "בזאת יבא אהרן אל הקדש", דלית רשו לנביא וחכימא למנדע לעילא שום מדע אלא בה, ובגינה אתמר "ומשה עלה אל האלקי"ם", ודוד בגינה אמר "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה'", איהו שלימו דאדם, שלימו דיחודא, שלימו דשמא קדישא, שלימו דכל ספירה וספירה". ושם כג. "מאן דבעי לאשגא למלכא, לית ליה רשו לאשגא ליה אלא בשכינתא". ושם לב: "למאן דאיהו אדם אתחזיא ליה בדמות אדם, למאן דאיהו בשאר חיוון אתחזיא ליה בדמות חיוון דכורסיא, לכל חד כפום חיליה, ואל יתהלל המתהלל השכל ליה, אלא בשכינתיה, דלא יכיל לאשגא ליה שום נביא וחוזה אלא בשכינתא". ושם לג: "אם בר נש סליק במחשבתיה בצלותא דיליה לשכינתא, או בכל פקודא ופקודא דעביד, מיד דדפיק לפתחא דהיכלא דמלכא, נביא או חוזה או חכם או צדיק או חסיד, מיד דקרא לה לתרעא, אם שכינתא סליקת תמן, יקו"ק יענה מיד, ולא אמתין לעבד וממנא דאפתח ליה, אלא איהו ממש אפתח ליה, מחביבו ורחימו דאית ליה לגבה כחתן לגבי כלה, ואם שכינתא לא סליקת בההוא צלותא או פקודא, לא חשיב ליה קודשא בריך הוא למפתח ליה היכליה, ואפילו על ידי שלוחא". ובאילימה רבתי, עין כל תמר ד פרק ב: "ושמור העיקר הזה שאין שום דרשא או שיעור מספר וחשבון שיהי' בשום מדה מן המדות מצד המדה בעצמה דרך כלל ועיקר אלא במל' ובו אנו מושחים ונותנים מדות וחשבונות ושיעורים ומספרים מפני שהם מצד המדות אל הנמצאים התחתונים ויתבחנו לפי ריבויים ועניינם ומספרם ושינויים". וכו' ע"ש. ובאור החמה לרא"א, ויקהל רטו. מובאים דברי הרח"ו: "והבן מפתח זה הכולל כל הקבלה האלהית להסיר מסוה העור והשגיאות מנגד עינינו וכו' אבל מה שאנו יכולים לדבר בהם וכל מאמרי הזוהר כולם כא' אינם כי אם בספי' מ' האחרונה" וכו'. ואריכות דברים גדולה למהר"ל בתפארת ישראל פרק לג "ומפני שהאדם הוא עיקר המציאות הנה כל הדברים ראוים שיהיו נקראים כפי אשר הם מתיחסים אל האדם, [...] כמשל הנקודה שהיא בתוך העגול מגבלת כל העגול הימין והשמאל הגבוה והמטה, וזה על ידי הנקודה שהיא עיקר ואמצע העגול ולכך היא מגבלת הכל. וכך כל הנמצאים נקראים כפי אשר הם מתיחסים אל האדם שהוא עיקר המציאות, [...] הוא אמצעי בין העליונים והתחתונים [...] הוא מסודי התורה ומסתרי החכמה. מכל מקום התבאר שהשם הוא מתחייב מן האדם, ואם כן מה היה הפלא והתמיה כאשר כתב וירד ה' וכיוצא בזה, כי האדם קורא שמות לכל, וכיון שהוא קורא שמות ומצד האדם נאמר שירד או בא, כי כך מקבל כבוד ה' שבא על הר סיני, ומאחר שהשם יתברך נמצא אליו, לכך אין קשיא כלל. כי זהו עיקר הגדול שעליו נבנה דברים גדולים כי השם יתברך נמצא לפי המקבל, [...] וגם בארנו שאין הכונה כי השם יתברך נראה בלבד אל המקבל באופן זה שהיה יורד, כי דבר זה אינו, רק הוא כך באמת נמצא. כי אל האדם הוא יורד על הר סיני, והאדם קורא שם כאשר הוא נמצא אליו, ודבר זה הוא יסוד גדול מאד מאד ראוי לך שיהיה היסוד הזה נגד עיניך תמיד. ולפיכך באו כל הדברים כמו ויתעצב ותקצר נפשו בעמל ישראל, כי כל הדברים האלו אינם באמתתו יתברך, כי באמתתו יתברך הוא במדרגתו ובמעלתו, רק הוא נמצא כך אל המקבל [...] שכך נמצא השם יתברך אצל האדם המקבל שהוא בעולם הזה, והרי הדבר ברור כי האדם שהוא בעולם הזה קורא שמות כפי אשר נמצא השם יתברך אל המקבלים. [...] כי השם יתברך נמצא לפי המקבלים כאשר הם, [...] כלל הדבר כי אין ראוי להרחיק זה מפני שמורה דבר זה גשמות, כי אין כאן הוראת גשמות כי הכל הוא מצד המקבל". וכן בדרך החיים פרק ה משנה א. ובבאר הגולה באר רביעי עמ' סה. ובחידושי אגדות ח"א עמ' קג. ובשומר אמונים לר"י אירגאס, ויכוח שני ט: "דסדר השגת הנסתרות הוא מן המאוחר אל הקודם, כי מן התחתונים אנו מכירים העליונים". ובקל"ח פ"ח, פתח ט "אין כח בבני האדם להשיג האורות העליונים אלא כמו שהם [...] שרשים לצורתם (של בני האדם) ושייכים לה, ועל פי זה אין יכולים להשיג אלא במלכות [...] כי אין השגה אלא בדרך זה". ובפתח יא: "[...] ספירת המלכות, שהיא שורש לתחתונים, [...] אי אפשר לעלות או לקבל אלא בה. [...] מתוכה משכילים הדברים למעלה ממנה. ששם הם כחות ומדות ממש". ובכתר־שם־טוב עמ' 11: "והבן שכל מה שאדם משגי בענין אלהות הוא בחי' מ' אבל למעלה מזה א"א להשיג". ובגר"א על ת"ז, סוף תיקון לט: "הכל בנוק' דבה מתפתחין תרעין דנבואה כמש"ל בת"ל וז"ש חזון דנביאיא דלית רשו לשום נביא וחוזה אלא בה". וע' בנפה"ח שער ב פרק ג. ובריא"ח בגנזי מרומים "שכל גניזין דמלכא בידא דמטרוניתא אתמסרו, ובלתי אפשר ליכנס להיכל מלך אם לא דרך השער כמ"ש "זה השער לה' צדיקים יבואו בו"". ובאג' א מח: "אין אנחנו מדברים ולא חושבים אפילו במקור המקורות, אבל במה שאין אנחנו שוללים אותו כבר הכל חי וקיים עדי עד. ודעה זו היא גאונם של ישראל היא לעד, אע"פ שסוף כל סוף גם זה אינו מתגלה כ"א בשכינה, מה בכך; אני ואין מצטרפים ע"י אותיותיהם". (זה סוד דברי הפסיקתא דרב כהנא פסקא ט י: "למלך שהיה נכנס למדינה והוציא כרוז ואמר כל אכסניים שישנן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחילה, כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת". וכן בזוהר ח"ג מד. וע' אוה"ח הק' בראשית ב ב. ובאיכ"ר פר' ה "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור וכי יש ישיבה בלא כסא ויש מלך בלא מטרונה?". ובמתנות כהונה שם: "ישראל הם מטרוניתא של הקב"ה [...] ליודעי חן יש בו סוד וכו'"). וברש"י אבות פ"ג ו: "אזכיר את שמי, כלומר שתתן דעת בלבך להזכיר את שמי". וע' במדבר יא טו, ובקושיית הרמב"ן על רש"י שם, המיושבת עפ"י כל המובא כאן, כנפה"ח שער א פרק ט, ובהג"ה שם; וכריא"ח בתולדות יצחק על במדבר שם: "שכשהנשפע אינו מוכן לקבל השפע המשפיע אינו משפיע, ואם כן כשתשש כחו של משה שהוא הנשפע נראה כאלו תשש כח המשפיע". וכן בגור־אריה שם.
  45. תהילים לד ה.
  46. שמות לג כג.
  47. שמות לד כד.
  48. הארת פני ד' - ע' ע"ט יג "לפעמים מתרומם כל כך אור החיים, עד שממקורי המקורות היותר גבוהים, הרחוקים, בא הרוח וחודר בהעובדה ובהלימוד. עת רצון כזאת יש בה הארת פני עליון".
  49. עפ"י אגרות פתחי חכמה ודעת לרמח"ל, סי' ד.
  50. שמות לג כג.
  51. דברים ה כג.
  52. ישעיה סו ו.
  53. שמות כד י.
  54. ברכות נט.
  55. ברכות מג:.
  56. ס' יצירה פרק א ט.
  57. ירמיה כה ל.
    שאגתו ית' - הרגשת המשכיל - ע"ע במדור זה, "עיני ד' המה משוטטים בכל הארץ", ובהערה שם.
  58. בראשית כו ג.
  59. ישעיה מט טו.
  60. תהילים קד לא.
  61. משלי כז יא.
  62. שבת סג.
  63. ברכות נה.
  64. במדבר יב ח.
    מלכות־ד' בדורות - קל"ח פתחי חכמה, פתח ט "וז"ס, "ותמונת ה' יביט", שהמלכות נקראת תמונת ה', כי היא גורמת הדמיונות שזכרנו בספירות, כי היא השורש לכל התחתונים, ולכל מציאותם, ושם יש ענין זה שהחוקים יראו בציורי גופים התחתונים, אך עדיין שם הצורה רוחנית, כי הכל בהדרגה. ושם חקוק הצורה הרוחנית, ומשם באה אחר כך הגשמית. והנה אין כח בבני האדם להשיג האורות העליונים אלא כמו שהם מתיחסים לעצמם, פירוש - שהם שרשים לצורתם, ושייכים לה. ועל פי זה אין יכולים להשיג אלא במלכות, שהיא ענין התמונות, ומראה אורות העליונים והנהגותיהם בדרך זה". ושם פתח יא "בתמונות הדמיונות עצמם נִוָּדַע חכמה בענין ההנהגה כי נִוָּדַע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא".