מקומות וארצות


מקום - בית הקיבול אל הנושא המוכן להופיע [ר"מ קכח].
השטח החמרי של דבר, המכיל בתוכו איזה ענין מיוחד, וירמוז ברוחניות° על המדרגה המיוחדה של איזה נושא [ע"ר א קסו].
ערך° [עפ"י שם מ].
מדרגה ומעלה ידועה [מ"א ב ג].
מה שתופסת ההויה (האישית) [עפ"י ע"ר ב עו].
צורה° תכליתית [ח"פ מה.].
מקומו ושרשו - תעודתו [עפ"י א"י לא].

"ארץ המוריה" - הארץ הנבחרה המלאה אורה° וחדוה°, הספונה כולה בחיי נשמות ואור צחצחות° [עפ"י ע"ר א פו].
ע' במדור זה, הר המוריה. ושם, "בית ד'". ושם, מקום המקדש.

ארץ ישראל - ארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת° הקודש° [א' כא].
מרכז האורה, במקום אוצר החיים ואור הישועה° לישראל [מ"ר 293].
המקום החמרי המעשי, שכח־החיים גנוז שמה לאומה לדורות עולמים [א' קיז].
ארץ, שניצוצות אור הציורים° הרוחניים° שבשאיפה של נשמת־האומה° גנוזים שם <שהננו מקושרים אליו בקשר של נשמה, של חיים, של כל הויתנו> [עפ"י שם ס].
אדמת־הקודש°, ארץ ד', שבה המצות° כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן [שם יג].
ארץ אשר עיני־ד'° בה, המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם המחשבתי היותר מכולל ויותר שלם [ע"א ד ט עט].
מקום בית חיינו ארץ־אבות, ארץ הצבי והחיים, ארץ הקודש התחיה והתקוה לעמנו האהוב, שהננו קשורים בה בכל חושנו בנו, בכל המון־חיינו, בכל רוחנו ונפשנו [אג' ג א].
מקום בית חיינו, הארץ המרכזית לאוצר הרוח הדתי לכלל האנושיות, והככר שבו נזרעו גרעיני השלום האלהי, אשר יתנו פרים בשפע רב בבא עתם לברך את החיים כולם באשרם [פנק' ג שטז-שיז].
הארץ הקדושה°, שהיא הִנֶהָ הארץ של התנ"ך°, שכל התנ"ך כולו ברוב פרקיו הרי הוא קשור עמה, עם עברה ועם ההוה שלה, ועם עתידה. שכל מה שתהיה אדמת־הקודש° הזאת, אדמת הנביאים וחוזי הקודש האמיתיים, יותר מבונה ויותר מיושבת, יותר תופסת מקום בחיים האנושיים, ככה יהיה רושם של התנ"ך יותר מעורה במפעלי החיים, והאנושיות תהיה בזה מוכשרה יותר להיות סופגת אל תוכה את האור הטהור של קדושת התנ"ך ודבר אלקים היצוק בו, לאושר כל התבל כולה [עפ"י פנק' א תקמה].
ארץ הפלאות, ארץ ערש החזון הדת והמוסר והופעת כל קודש נשגב באדם [אג' ד (מהדורת תשע"ח) קפה].
המסגרת הקדושה, האויר הקרקע והמציאות של כלל־ישראל°, הכלליות של מחצבת נשמות כלל ישראל [שי' דברים 451].
הבימה האלהית של מלך־העולם, המיוחדת ושייכת לעם־העולם־והנצח, לכל מלוא חייו הרוחניים והחמריים [ל"י א סו].
הארץ המיוחדת לישראל ולשלמות חייהם, ארץ מולדתם חיוניותם ותקומתם הצבורית [שם קעד].
מקום חיותה של אומה זאת, ארץ המולדת והחיים והתקומה [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רנה].
מקומו הכללי של עם ד' ותורתו [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) קו].
מקום האחיזה הממשי לצבוריותו° השלמה של ישראל ולכל תורת חייו והשראת שכינתו בה [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רלד].
קדושת הארץ - קדושת הכלל° [שי' ה 212].
כלליות הקדושה של כל הקדושות [רצי"ה ג"ר 133].
ערכה העולמי של הארץ - משתית־בריאתו ומכלל יפיו, מקור־שפעו וקרקע נבואתו של העולם כלו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) צב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אדמת הקדש.

אשור - (מקום) הדעות הרעות והטעויות [עפ"י מ"ש סז־סח].
ע' במדור זה, מצרים.

באר שבע - מקום° השבועה וכריתות הברית° עם דורשי הקרבה, מקום התגלות הסגולה° של המספר שבעה°, המקושר עם ערכי שבועה°, המורה על בנין עולם גלוי ומיושב [ע"ר א צו־ז].

"בית ד'" - המקום° המקודש°, ששם האורה־האלהית° שורה [ע"ר א מד].

"בית פעור" - ראשית טומאת° כל בחינת המקום° שבעולם [קובץ ח קלב].
ע' במדור זה, קברו של משה. ע"ע פעור, התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו־של־משה היא ממולו.

גרמניה - הארץ הטמאה, שבה נתגלתה ונתגבשה בדורותינו רמת תרבותם הגאיונה של הגויים ועומק זוהמת רשעותם הפראית ודעת איבתם המטורפת לישראל, אותו מקום שהוא נמצא בניגוד רוחני פנימי למהותם של ישראל. המקום שתכונתו וסביבת אוירו הוא השכחת זכר עצמיותם של ישראל [עפ"י ל"י ב לג (מהדורת בית אל תשס"ג פד)].

ד' רוחות העולם - ע' במדור זה, רוחות העולם.

הכותל - נקודת־מרכז ראשית של קדושת רוח ישראל בארצו: כותל פליטת בית קדשנו ותפארתנו, ששכינת אלהינו לא זזה ממנו, <והיא ממשכת לנו מאז את פתיל חיותה לחיותינו ולקוממנו להשיבנו כיום הזה> [עפ"י צ"צ ר].

הר הבית - (לעומת ירושלים°) - מקום היעוד הרוחני°, הר־ד'°. שם מתגלה התכלית הרוחנית [ע"א ב ביכורים לו].

"הר המוריה" - מקום° המקודש° מראש־מקדם°, מצד עצמיות מציאותו ותכונתו בהערכתה של הארץ הכללית, בתור הנקודה המקודשת הנצחית במרכז החיים האנושיים [ע"ר א פד].
המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו [עפ"י שם פח].
ע' במדור זה, "ארץ המוריה". ושם, "בית ד'". ושם, מקום המקדש.

הר סיני - מקור התורה° ומכונה [ע"ר א קלג].
מקור נתינת התורה [מ"ר 444].
סיני - מקורה האלהי הכללי של התורה, מקור עצמיות יסודה ואמתתה של תורה [א"ל לז־ח].
ע' במדור מועדים וחגים, שבועות, "מעמד הר סיני". ע' במדור תורה, "תורה מן השמים" לעומת "תורה מסיני".

הר עיבל - ע"ע "מעמד הר עיבל".

חברון - עיר האבות° ומערת המכפלה שזכרה מקשר אותנו עד אדם ־הראשון° כלומר שלאומיותינו קשורה בקשר נצחי ואמיץ בראשית הבריאה. מהותה היא התחזקות והתעוררות בכח של נצח ־ישראל°, המנביעה ומעוררת רגש התחזקות ומסירות נפש, שבא לידי ביטוי בגבורתו ועוז נפשו של כלב [עפ"י מ"ר 461-462.[
היסוד של מלכות ישראל. שם נוצרה ונשלמה ממלכת דוד מלך ישראל הנצחית [עפ"י מ"ר 461].
מערי ־המקלט° המעוררת בנו גם את רגש האחריות והדאגה לכל נפש מישראל, ואפילו נפש בלתי מהוגנת של רוצח בשגגה [עפ"י מ"ר 462.[
העיר הנאותה אל החיבור הנכבד להשלמת הגוף מצד השכל והתורה [מ"ש רסא].
◊ שמה מורה על החיבור וצירוף הדורות [פנק' ג רנא (מא"ה ג פ)].
העניין המוכן להוציא מעלת ישראל מן הכח אל הפועל, ששם הייתה הכנת ישראל למלוכה [פנק' ג רנב].
מורה על הכנה שיש רשות לשכל האנושי להשתמש באור התורה°, לפשוט הספיקות מפלפולא° בשכל האנושי, כל זמן שאנו במדרגת הכנה. (הוראת הכנה ל)אחדות כח התורה מעיקרא ועד סופה בכל דורות עולם [עפ"י מא"ה ג פז].
עיר בית קברות אבותינו הקדושים, עיר המטרופולין הראשונה שלנו, עיר הממלכה היסודית של דוד־מלך־ישראל־החי־וקיים° [אג' ה קמב].

טבריה - מקום התורה המרכזי של ארץ־ישראל°, אחרי ירושלים°, אשר בו שרוי כח קדושתה הכללית של סגולת ישראל וארצו [ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) עט].

יבנה - "כרם ביבנה" - נקודת־מרכז ראשית של קדושת רוח ישראל בארצו: מקום הצלת והמשכת עבודת רוחנו ופעולת חייו הנפלאה, אחרי הריסות מעמדנו הלאומי־הממשי [עפ"י צ"צ ר].
כרם ביבנה(1) - המקום הנדרש כאשר הכוחות הפרטיים הנמצאים בכללות האומה תופסים מקום כל אחד בפני עצמו, שנצרך סדר נכון שלא יעכבו הגידולים איש את אחיו, ושלא ידחקו אחד את רגלי חברו, ושיאחדו כל הנטיעות והשורות לכלל כרם גדול אחד, אבל שורות שורות ככרם הוא עשוי ואין כל שורה נוגעת בחברתה [עפ"י ע"א ג ב רמח].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, הותרה הרצועה ביבנה.

יבשה - (לעומת ים) - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

יהודה - (לעומת ירושלים°)(2) - מלוי הוד° הקדושה° בכח, הקודש° הנעלם בעודנו בכח [ע"ר א קנא].

ים - (לעומת יבשה) - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

ירושלים - (לעומת יהודה°)(2) - מלוי הוד° הקדושה° המתגלה בכליל הדרו° בפעל [עפ"י ע"ר א קנא].

ירושלים - (לעומת הר־הבית°) - מקום הקיבוץ הלאומי "ששם עלו שבטים", "עיר שחוברה לה יחדו" [ע"א ב ביכורים לו].

ירושלים - מקום הממשלה המדינית [מא"ה ג שג].
שמה הכין ד'° להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק להוד וליופי, לשמחת החיים, "משוש לכל הארץ"°, ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי [ע"א ב ז נב].
◊ ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ ומשפעת כחותיה לחוץ לה [עפ"י ע"א ב ט שנט].
ע' במדור זה, ציון.

ירושלים - "משוש לכל הארץ"(3) - מכון השמחה של אור התשובה־העליונה° [א"ש טז א].
שמה הכין ד'° להיות מקור נפתח לשמחת החיים [עפ"י ע"א ב ז נב].

ירושלים - עיר הקודש, העולה לעומת השם ציון° למעלה לשם ולתפארת, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח־ד'° אשר על עמו ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים [עפ"י ע"א ב ט של].
מבטאת את המטרה של קדושתנו° מצד עצמה, בתור המגמה° היותר גבוהה באידיאליותה° של הויתנו הישראלית, בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה, המקום° של בית־המקדש°, בית התפילה° העתיד של כל העמים, המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה° לכל ישראל° [אג' ג קמח (מ"ר 333, ח"ה רפב)].
מקום° גאון העז וההכרה האלהית העליונה והכללית, החובקת בזרע עוזה כל עולמי עד [ע"א ד ט ג].
עיר קדוש משכני עליון, עיר בית חיינו [מ"ר 555].
עיר עז לנו, המרכז האלהי, תל תלפיות, עיר הקודש, מקום בית חייהם ולבן של ישראל [עפ"י שם ב ביכורים לא].
עיר עז לנו, מרכז חיי האומה וכבודה [עפ"י שם ד ו א].
העיר שהיא המרכז של קדושת אורו של העם [עפ"י ע"ר א ק].
מרכז היהדות°, מקום° התקבצות הנשמות של בני אל־חי כולם [עפ"י שם שם מ].
העיר המרכזית הקדושה והחיה, המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה [א' נז].
מרכז קֹדש חיינו ונחלת אבותינו ובירת נצח מדינתנו [להלכות צבור, כרוז קמז].
משכן הקודש°, המקום שיסוד הקודש של כל העולמים° משתקף בו בעולמנו, מקום מקדשנו, שהוא הפועל להבליט על כל ממלכת־הכהנים° את השם של גוי־קדוש° [עפ"י ע"ר ב פז].
עיר ד', שכל ההויה החמרית° והרוחנית° קשורה בה כקשר הענפים בגזע ושורש [אג' א שמ].
תעודת ירושלים - האשר° האמתי, שהוא דעת יראת־ד'° האמתי והשלום־הכללי° [ע"ר א רס].
ע' במדור זה, ציון. ושם, "עיר הצדק". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, "ירושלים של מעלה". ושם, ירושלים מקודשת מכל ארץ־ישראל.

ירושלים ונקודת־ציון° ביחוד - תורה על שיבת המין האנושי למרומי מצבו, ביחש להעמים שכבר נתפלגו, שישובו לחטיבה° טובה וטהורה [קבצ' ב צז].

"מדינת הים"(4) - ציור למקום שאינם בני תורה, ששמותיהם כשמות נכרים. אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ ישוטו שמה בני־אדם [ע"ר ב כג].

מסולמות צור עד חיפה(5) - השטח שהיה מיועד, בעת השלוה והאושר של האומה, להכשיר את החוש האסתטי - לציידי חלזון, למילוי שימוש הצבע המעדן את חוש הראות הדק שבחושים [עפ"י ע"א ג ב עה].

מעין גדי עד רמתא - השטח שהיה מיועד, בעת השלוה והאושר של האומה, להכשיר את החוש האסתטי - למלקטי אפרסמון, לשימוש הריח והעידון הדק [עפ"י ע"א ג ב עה].

מצרים - ערות הארץ ומקור התאוות והחומריות° כולן [מ"ש סו (מא"ה א צז)].
(מקום) התאוה ושרירות הלב [עפ"י מ"ש סז־סח].
ע' במדור מועדים וחגים, פסח, מצרים. ע' במדור זה, אשור.

"מקדם לגן עדן"(6) - מקום° זריחת° האור° [מא"ה ב רסט].

מקום המקדש(7) - מקום° הכולל כל ערכי° מקומות ומתנשא עליהם בשיא קדשו° [ע"ר א קפה].
המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו [שם פח].
המקום המקודש, בעבודת הקדש, "כסא כבוד מרום־מראשון° מקום־מקדשנו°", "משתיתו של עולם"°, שחיי כל עולמים מושרשים שם [שם קסג].
ע' במדור זה, הר המוריה. ושם, "בית ד'". ושם, ארץ המוריה.

נחל השטים(8) - מימיו - המים המאררים, של שיעמום הדעת, המביא לידי ספק, יאוש וחמריות גסה, המביא ריב משפחות ופילוג כתות, ומהומה וחשכה בכל מרחב החיים [קבצ' ג פג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים.

סדום - מקום אהבת עצמו הגדולה ביותר [קבצ' א לט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חטאת סדום.

סיני - ע' במדור זה, הר סיני.

סמבטיון(9) - ◊ מראה את חותם השבת° בתור קשר עליון, היורד ממרומי הקודש, ומתגלה גם במערכות העשיה של העולם השקוע במשקע הטבע החומרי [אג' ד קנב (מ"ר 195)].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ארבע רוחות".

עין עיטם(10) - המקום היותר גבוה שבארץ־ישראל°. שעלה על דעת דוד° ושמואל לבנות שם בית־המקדש°, ונשאר בצורה של חול לכאורה, אבל בית הטבילה לכה"ג ביוה"כ, שבעליית בית הפרוה, שבנה פרוה אמגושא°, מהדרא מיא משם [עפ"י קובץ א תשמה].

עיר - מקום המחזיק את החיים החברתיים, בהתפשטם במפעליהם המסודרים לצרכי החיים הקבועים [ע"ר א קעו].

"עיר הצדק"(11) - המיוחדת לנבואה°, שהיא גיא חזיון, <שסתם נביא° מירושלים°, ונבואתם ממדת הצדק°> [פנק' ג נ].

עיר מקלט - ◊ מעוררת בנו את רגש האחריות והדאגה לכל נפש מישראל, ואפילו נפש בלתי מהוגנת של רוצח בשגגה [עפ"י מ"ר 462].

"ערות הארץ"(12) - מצרים°, מקום טומאה° מאד, מקור התאוות והחומריות° כולן [עפ"י מ"ש קמ, סו].

צוען הכנה למצרים לגדולתם (דאמרו חז"ל דהוו מרבי בה מלכי) [פנק' ג רנב].

ציון - ארץ חמדה, אשר בה ראינו את יד ד' עלינו שהפליא אותנו מכל העם אשר על פני האדמה [ל"ה 212].
הארץ אשר עיני־ד'° בה, המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם המחשבתי היותר מכולל ויותר שלם [ע"א ד ט עט].

ציון - מקום° מרכזה של כנס"י°, מקום התכלית הכללית של תורת־ישראל° בכללה, והיא שעמדה להם לישראל° להוליכם בעמקי הגלויות° וים הסוער של המון עמים רבים. שם הוא כלל יופיו° והודו° מקום בית מקדשנו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאת לכל ישראל מהם [ע"א ב ז יט, (ח"פ לז.)].
כוללת (את) הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו. מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות [עפ"י שם ט שנט].
משכן הממשלה של התורה, מקום הכהנים [מא"ה ג שג].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ציון, (הכנה ל"ירושלים של מעלה"). ושם, נקודת ציון. ע' במדור זה, ירושלים.

ציון - ההבטאה של מלכותנו, כוחנו העולמי, הקדוש° מצד עצמו, המשמש את כל המטרות הקדושות של עמנו [עפ"י אג' ג קמח (מ"ר 333, ח"ה רפב)].
שאיפת הממלכה בהדר ואון [אג' ג ריז].
הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם־לבדד° מתיחד בסגולותיו [ע"א ב ט של].
עיר הממלכה שהתוכיות של הרוח° המקודש של האומה° מתבלטת בה בצורתה הפנימית [עפ"י ע"ר ב פז].

קברו של משה(13) - ראשית קדושת המקום° <שעומד למעלה מכל המקום הטבעי, ונברא בע"ש ביה"ש, ולא ידע איש את קבורתו, שהוא למעלה מהידיעה> [קובץ ח קלב].
ע' במדור זה, בית פעור. ע"ע פעור, התמצית הגנוזה בפעור, שבשביל כך קבורתו־של־משה היא ממולו.

"ראש הכרמל"(14) - ראש הפעולה על ישראל°, ע"י ראייתם את מופת הענייה באש, לשוב לקבל עליהם עול מלכות שמים, לענות "ד' הוא האלהים"°, אחרי אשר כה ירדו פלאים והסבו לבם אחורנית. ראש הפעולה האדירה שהיא גם נצחיות הד קול "ד' הוא האלהים" שיצא ויצא מאלפי רבבה, גם בהיותם נתונים בתחתית המצב היותר ירוד [עפ"י ע"א ג ב רצה].

◊◊
רוחות העולם:

ד' רוחות העולם - האמצעים הרבים, השונים והמסובכים, אשר בין השמים° והארץ°, שכאילו מחברים ביניהם [ע"ר א רמה (ע"א א ב ד)].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ארבע רוחות. ע' בנספחות, מדור מחקרים, "ארבע רוחות".

מערב - מקום° הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני. (שם) יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח [ע"א ב ט קנא].
מקום השקיעה. ישת חשך סתרו. (מקום) ההתמסרות הגמורה לאור השכינה°, המתעלה מכל מהות של חכמה והשגה, בין גלויה בין צפונה, התבטלות הנראית כשקיעה להחיים הרוחניים, <(אך ממנה) מתחיל אור החכמה העליונה להתחדש בכל שפעת אורות נגהיו. אורות מאופל> [ע"ר א קעא].
◊ "שכינה במערב", (שם) יכיר ישראל חיים נעלים, חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם "חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד". חיים ש"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך". חיים שמאירים ע"פ אורה האלהית הגנוזה בנשמותיהן של ישראל, העם שיוכל לומר "כי אשב בחושך ד' אור לי". הוא מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה" [ע"א ג ב יז].
מקום ששמה מונח הכח השרשי להעלות גם את הירודים. לפני־ד'°(15) [עפ"י ע"ר א קסט].

מזרח - ◊ חיי החושים החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה [ע"א ג ב יז].
(מקום°) האורה הגלויה, האורה המוזרחת בשפעת השגה עליונה של רוח הקדש, שמשה של תורה [ע"ר א קעא].

צָפוֹן - מקום° החסרון ופתיחת הרעה [ע"א ד ה כח].
מיוחס אל הכוחות הגשמיים וגבורת הגוף, "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה"(16), והוא מקום הרע, <שמקור כל רע בחומר כדברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים> [ע"א א א מ].
צָפוֹן (מקום) האור הצפון הגנוז לצדיקים, ליראי ד' ולשבים אליו בכל לב [ע"ר א קעא].
צָפוֹן - סוד ההנהגה העליונה°, הצפונה, רז המחשבה° של אל° מלא רחמים° [ע"ר א קלד].
היסוד הגנוז במצפון ההויה, להביא את הכל למטרה הקדושה° של אור־ד'° במקור־החיים° [שם קע].
הוראת הצפון בבטויו על שם המצפון, הסתר והטמירות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". האורות° הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גלוי° [שם קסו].
מרום הקדש, והסוד האצילי הכללי של הנהגת ההויה [ע"ר א קלד].
המטרה הגנוזה, של תכלית כל החיים [שם קע].
האור הצפון, עומק האור היוצא מתוך המחשכים, שרש הקדושה הצפונה בתכן האצילי [עפ"י שם קעד].

דרום (מקום°) עלית הנשמות, במעלה החכמה־האלהית°, אצילותה של החכמה [ע"ר א קעא].
מיוחס אל הכוחות השכליים הרוחניים [ע"א א א מ].
קרן דרומית - הקיצוניות של ההתחכמות וההתפלספות היתירה [ע"א ב ט קנא].

◊◊

רומי - המקום° שמקרבו יצא הניגוד שהרס את עמנו והחריב את ארצינו ומקדשנו, וממנו נשתלט אח"כ ניגוד תמידי למקור רעות רבות ורדיפות נוראות, שמצאו להן יתד להתלות דוקא מכח הרוחניות שנקלטה אצלם מאי אלו ניצוצי אורה מעורבים בעבי חושך, שנתגנבו אליהם מאור התורה° והנבואה° [ע"א ד ה עט].
ע' במדור אליליות ודתות, מינות. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, קול המונה של רומי.

רוסיה - ארץ שלטונות הכפירה ומרשיעי הברית הנפשעים, משחיתי מתעיבי העלילה המכחשים בד' ואומרים לא הוא [עפ"י ל"י ב יז].

שוק - (המקום) ששם מלחמת החיים שוררת במלא עזה, עם כל נכליה מרמותיה גסותה ופחזותה, מערכת הלוחמים ששם נשמת האדם מתפלשת בעפר ונעשית מרמס לרגלי המדות הרעות השולטות וכל תוצאותיהן [עפ"י ע"א ג ב רו].

תל אביב - קרית משושנו. עיר° ראשיתנו לצמיחת ישועת־ד'° לעמו וארצו [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) עד, פא].

  1. כתובות ד משנה ו, עדויות ב משנה ד. שבת קלח:.
  2. יהודה לעומת ירושלים - ע"ע חסד למשיחו, גוג ומגוג עמ' 178, 187, 193.
  3. איכה ב טו.
  4. גיטין ב: יא:, ערובין נה.
  5. שבת כו.
  6. בראשית ג כד.
  7. ע' נפה"ח שער א פרק ד. פתחי שערים, נתיב עיגולים ויושר, א, בית נתיבות סוף סי' ב: "וז"ס מקום בהמ"ק אשר יסדו דוד המע"ה ושמואל הנביא בניו"ת ברמ"ה. שבהמ"ק הוא כלל כל הבריאה וציור כולם וכולל כל מעשי בראשית בסוד ז"ה ספ"ר תולדו"ת אד"ם וכו', ורמ"ה הוא סוד אד"ם קדמו"ן והוא בהמ"ק שהוא נויו של עולם שכולם כלולים באד"ם קדמו"ן וכו'". ע"ע מלבי"ם שמות, תרומה, סדר רמזי המשכן.
    כסא כבוד מרום־מראשון מקום־מקדשנו - ירמיה יז יב.
  8. יואל ד יח.
  9. תרגום יונתן שמות לד י. "בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא". רמב"ן דברים לב כו: "הנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו), הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא), אתה גוזי (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון", אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה". סנהדרין סה: ורש"י שם: ד"ה "נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט".
  10. זבחים נד:, וע' רש"י שבת קמה: ד"ה הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם.
  11. ישעיה א כו.
  12. בראשית מב ט.
  13. פסחים נד.
  14. שבת לה.
  15. ע' יומא מה: וברש"י שם ד"ה ולקח מלא המחתה מעל המזבח - (ויקרא טז) ומהיכן מלפני ה' מצד מערב. עע"ש תוס' שם ד"ה הוה אמינא דוקא מלפני ה'.
  16. איוב לז כב