מדתם ועניינם הרוחני

של אישי התנ"ך

"אדם הראשון"(1) - הנפש האנושית הכוללת [עפ"י ע"א ד ה לז].
המין האנושי בכלל [עפ"י ל"ה 145].
מהותו הראשונית של האדם [ל"י ג ט].
"אדם קדמאה"(2) - החיים הכלליים [מ"ר 38].
האדם הכללי [עפ"י אג' א שג].
ע' במדור אדם הראשון.
"אדם הראשון" - נשמתו בכל מלואה° - הרצון החפשי° המואר° מהשכל־העליון°, (ש)הוא התמצית של ההויה המתגלה בפנימיותה° [א"ק ב שסז].
ע' במדור נפשיות, רוח, הרוח האנושי השלם. ע"ע דמות האדם. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אדם עליון כללי. ושם, זיהרא עילאה, זיהרא עילאה דאדם־הראשון. וע' במדור זה, דוד, "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון".

שת הבל קין - שת - צלם־האדם־האמיתי - המסקנות האחרונות. יסוד הכל המסקנא והתמצית, <שת הוא כדמותו וצלמו של אדם, מפני שהוא סיפא דאתוון. ואי אפשר להבליט באות אחד, כי עכ"פ צריך שהמסקנא תעורר להבין את הרוח הגורם להחלטתן, ע"כ יש ג"כ השי"ן הקודם להתי"ו, וממטה למעלה יבוא, עד האל"ף>.
הבל - הרעיונות הממוצעים, כשיהיו נוטים להגברת הרוח <ולא יוכלו עמוד מפני החולשה היוצאת מהדרכתם>.
קין - הרעיונות הממוצעים, כשהם מתגשמים <בולטת תאות הקנין, "קניתי", ונעשה שופך דמים(3), ואין קורבנו מהודר מפני צרות עין שלו וקמצנותו> [עפ"י פנק' א סג־ד].

הבל הי' רחמי יתירי,(4) ולא הי' גם כן בכלל תיקון העולם כמו שת שהי' כדמות וצלם אדם, כלול במדות ממוזגות, וקין הרגו מפני שהוא קינא דמסאבותא, דין יתר [פנק' א קמ].

קינות(5) - הרשעה° החפצה שתיטב בעיני־ד'°, שד' ישעה אליה ואל מנחתה, <לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו>. בחובה יודעת היא (הקינות) היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו. יסוד המינות° <שמטרת אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית ע"י כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל°, בגוי קדוש, ומהסתעפויותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגרפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, לא זאת היא מגמתה> [עפ"י א' לב].
ע' במדור זה, קרחות, הקרחות האנושית.

אברהם - נשמת אברהם - נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, בעלת תשוקה כבירה לחופש ואור, וצער חזק ומכאוב נמרץ על עלבון התבל [עפ"י א' קלה].
אברהם - חסד אברהם - השתוקקות הנשמה לאור החירות־העליון°, לההתודעות האלהית° הבהירה, הבאה רק מתוך הכרה ואהבה°, מתוך רוחב לב, מדושן עונג° רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים° המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את לבו, ומזהמים את גויתו, ומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת, ויושר° מלא טוהר°, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם, לקרא־בשם־ד'°, ובאהבת אב לבנים, נפגש הוא עם המון גויים, ואב המון גוים יקרֵא. אור מבהיק של האהבה הרעננה של ראש צורים, (אהבה) שלא נתפלגה לפלגי פרטים של כל אומר וחק ומצוה. (מקור איתן) שמרוב כח שפעו וזרם חייו הוא מפכה נחלי אמונה° רוממה ונהרי חפץ, עשות חסד° וצדקה°, נועם° דרך ד', וחשק תדירי של התקשרות נשמתית במתק עדן שפעת טהרת דעה־העליונה°, גבורתה והדר° חסדה. כח החיים והטוב עז ואדיר, ההולך ומתפרץ מנשמת נשיא אלהים, לאשר הכל, לרומם ולשגב כל [עפ"י קובץ א תרצג].
אור° החסד° של אברהם אבינו - המעין העליון° של תביעת הקודש° והמוסר° הנשא, המעין הראשי של יסוד החסד הנשגב°. יסוד משאת נפשו של ראש צורים אברהם אבינו ע"ה. תורת החסד [עפ"י א"ק ג שמג].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, ברכת אברהם. ע' במדור האבות, יעקב איש תם יושב אוהלים, אוהל אברהם וגו'. ושם, השליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו. ושם, אבות.

יצחק - מדתו של יצחק - הטבעיות האמיתית של התכונה הנפשית של האומה°, החודרת בגניזה בכל פרטיה. הרום העליון של שאיפת הקודש° האלהית, הדורשת מן העולם הויה כזו שמדת־הדין°, העולה במחשבה־הקדומה°, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת־ישראל° [ע"א ד ט קמד].
הגבורה האידיאלית, שבתוכיותה אור החסד העליון זורח בכל תוקף יפעת תפארתו [עפ"י קובץ ו קסג].
יצחק - עמוד־התווך לכוננות בית ישראל, מתוך האחיזה במדת־הדין־האלהית־העליונה° [רצי"ה ב"ר שעט].
מדתו של יצחק - מדת־הדין העליונה של תפיסת הבריאה מצד תוכן הרצון העליון, המתגלה לה בערכו העצמותי עד לחשבון צמצומה וגבוליותה, המופיעה בשלשלת התגלותן של המידות באבותיהם של ישראל [שם שעח].
מדת־הדין הנשגבה° השייכת אל מגמת הרצון העצמי של התגלות הבורא° בבריאה°, אשר היא מתגלה במרום פנימיותם° וכלליותם של ישראל [שם שפ].
ע"ע דין, מדת הדין האיתנה. ע"ע סגולת ישראל. ע"ע יראת אלהים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, זרעו של יצחק. ע' במדור האבות, יעקב איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואהל יצחק. ע"ע שיח, יסוד השיח.

רבקה - בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי(6) - הגבורה המעשית. הופעה של חסד המעשי במסגרת הגבורה המעשית. <זוהר חיים קלוש מן אידיאליות המופשטת (של הגבורה העליונה, גבורת יצחק°), המלא תוקף, שרצון איתן לו, כח ברזל אדיר וחסון לו, כח איתן עומד בפני כל מונע, לקוח בתחילתו מאותו התוקף של רצונם של רשעים אבירי לב חזקי מצח, אבל מזוקק ביסודו ומטוהר בבחירתו> [עפ"י קובץ ו קסג].

יעקב - ענינו - הסדר הנמשך מרוח כזה שעלה עד אותו המקום שיוכל לשאוב מן ההוה עצמו את כל הטוב של העתיד, ומחיי־שעה עצמן מקור עולמים לחיי־עולם [עפ"י ע"א ד ה מז].
מדתו של יעקב - לעשות כל הדברים הגשמיים קודש מצד עצמם [מא"ה ב שטו (ב"ר שמא)].
כוחו של יעקב - סגולת האבות, שנסתגלה אצלו להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי־יה עדות לישראל [עפ"י א"ק ג שמב].
יעקב - מדתו של יעקב - מזג התפארת° של המשפט והצדקה, הדין והרחמים, בשכלול הנהגתה המעשית של הממשות הכלל ישראלית, של כל קהילת יעקב ושבטי בניו [ב"ר שעט].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, מרכבה לשכינה, "האבות הם המרכבה". ע' במדור זה, בלהה. ושם, רחל. ושם, לאה.

יעקב - מדת התאר יעקב (לעומת ישראל°) - ההערכה הגלויה של קדושתם° של ישראל, הבחירה° [ע"ר ב פ].
הבחירה הגלויה, המתבררת ע"י המדות הקדושות והמובחרות, שבהן נתעטרו בני יעקב בכללם, עד שהכל מכירים, שהבחירה האלהית ראויה להם, והם בני יעקב בחיריו [עפ"י ע"ר א רב].
ערכם ויחוסם של ישראל להיות פועלים על עמים רבים להודיע כבודו° ית' בהם. המדרגה התחתונה שבהם, (ש)היא שבאה להם קודם, (ש)היא בשביל פעולתם על האומות כולן להיות עדים לשמו של הקב"ה° [עפ"י מ"ש צג].
המעלה הנמוכה בישראל, כשהם נחשבים כל אחד בפני עצמו. <וז"ש "מי מנה עפר יעקב", כעפר הנמנה שהוא חול שכל גרגיר הוא בפני עצמו> [שם קפג].
המוני העם [מא"ה, ענייני תפילה, ת].
ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, סתים וגליא וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם בני בכורי לעומת בנים.

ישראל - מעלתו העליונה (של יעקב°), הרוחנית האצילית°, שהיא באה מהופעתה של הנשמה הגדולה והיתרה [ע"ר א פד].

ישראל - מדת התאר ישראל (לעומת יעקב°) - הסגולה° הצפונה העליונה° העומדת למעלה מכל בחירה°, משגב העצם של הקודש° בנקודתו העליונה [ע"ר ב פ].
ההופעה העליונה הכמוסה, של המעמד האצילי של בית־ישראל שהוא ירושה לנו מאז מישראל־סבא°, אשר עליו הוטל הגורל, של העמדת יסוד האומה בשנים עשר שבטי יה, להודות° לשם־ד'° [עפ"י ע"ר א רב].
שלמותם של ישראל (ש)היא גדולה מצד עצם מחצב קדושתם, ומצד זה לא נודע כלל ערכם להיות מושג [מ"ש צג].
עצם שלמותם שהוא אופן נשגב מאד מצד שלמותם עצמם, שמצד רוממות מעלתו אין דרך להיותו מושג [שם].
המעלה העליונה בישראל, כשהם נאחדים בכח אחדות ונערכים לגוי־אחד° [שם קפג].
המצויינים תלמידי־החכמים° [מא"ה, ענייני תפילה, ת].
ישראל בהתיחדותם הצבורית. צבוריותו השלמה של ישראל [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ד) רלד].
העם העברי בהתיחדותו האלהית [עפ"י ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ד) יב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא וכו'. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בית יעקב לעומת בני ישראל. ושם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושם בני בכורי לעומת בנים. ושם, קדש ישראל לד' לעומת ראשית תבואתה. ע"ע ישראל לעומת ישורון.

"ישראל זוטא"(7) - פרטי האישים של האומה° כולה, שהם נצוצי שלהבת החיים של יעקב° [קובץ א רה].

"ישראל סבא"(8) - יעקב°, האב° הגדול המיוחד שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה°, שכל הפרטים של ישראל־זוטא° הם נצוצי שלהבת החיים שלו [קובץ א רה].

דמות דיוקנו° של יעקב°(9) - נשמת הכלל°, צורת° כנס"י° [א"ק ב רפט (ע"ט ג)].

"עשו אחי איש שעיר"(10) - כללות העמים ביחש הניגוד, שהוא גם יחש המקשר והמושפע [אג' ג קכה].

רחל - היסוד המאיר של ההוה הרואה לפניו את יושרו° וטובו° בגלוי, בלא חשבונות רבים, בטוהר° הטבע, ועצם הרגשות הישרות הנובעות מנפש חיה קדושה° ושלמה - ברחל° נתגלמה התעודה הזאת [ע"א ד ה מו].
מקור הרגש הנובע ממצב ההוה [עפ"י שם מז].

רחל(11) - "עלמא דאתגליא"°, החמדה המוגבלת הגלויה, באדירות כל מרומי קדשה° [א"ק ג שמח].
קדושת° ישראל התלויה בבחירה° טובה° וקדושה ע"י בקשה והתחזקות, להעלות גם הנפש° והרוח° (אל הקדושה השלמה שבנשמתם של ישראל) [עפ"י פנק' ג קמט (מא"ה ג רח)].
ענין העבודה° המעשית, מצד בחירה גמורה, ולתקן הכל מצד רצונו של מקום ב"ה [פנק' ג סח].
האותיות° המחשביות, הדורשות הגבלה° ובירור מצומצם° [עפ"י ע"ט צא].
ההופעה° הגלויה. שפעת° רוח־הקודש° המיוחדת לישראל° בהבהקה של החכמה המעשית, בתורה°, ובכל הליכות החיים הפנימיים והחיצוניים, הנוגעים למפעלים, והרגשות, הקרובים לחוג הפעולות, היוצאת בדרך ישרה מאורה־של־תורה°. הסוג הגילויי של אור־התורה, שבהגבלה ומפעל [עפ"י א"ק א כט].
ע' במדור זה, לאה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון רחל.

לאה - העתיד הרחוק המכוסה הרומם והנעלה [ע"א ד ה מו, מז].
מדתה של לאה - "עלמא דאתכסיא"°, הגדולה הנשמתית השואפת לקודש־עליון° ולגדולות ונשגבות. גדולת הנשמה, תשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים, אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים. מרום עז השאיפה העליונה המלאכית [עפ"י א"ק ג קכה].

לאה(12) - "עלמא דאתכסיא"°, החמדה האצילית° הבלתי גבולית הגנוזה וכמוסה לעד [א"ק ג שמח].
הקדושה° הגמורה והשלמה בנשמתם־של־ישראל° שאינה תלויה במעשים ובחירה°. השורש הטוב שלא יפסד [עפ"י מא"ה ג רח].
השכלת אמיתת השי"ת, בכל דרכי החכמה [פנק' ג סח].
ההארה° הרוחנית° העליונה° שהיא למעלה מן האותיות° המחשביות, שאינה סובלת גבולים° [עפ"י ע"ט צא].
ההופעה° הכמוסה. שפעת° רוח־הקודש° המיוחדת לישראל הנמשכת מפנימיותה־של־תורה°. הסוג הרזי של רוח הקודש [עפ"י א"ק א כט].
במדור זה, רחל. ושם, בלהה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, תקון לאה.

מסירת הסימנים של רחל ללאה(13) - נתינת יד, של הרחבת הרגש הנובע ממצב ההוה והשלטתו במועדו, להעתיד, לתן לו את חלקו, ולהצטרף אליו כראוי, בסדריו הכ"כ נוחים, קדושים° ומתאימים של בית יעקב° [עפ"י ע"א ד ה מז].

"לאה עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו"(14) - הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, המטפלת בתיקון המדות והמעשים גם כן, ויורדת לפעמים לעמקי החיים המעשיים ומנקרת בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, על פי התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף. (מאחר) ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה° והקדושה° התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו. אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולם, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה [עפ"י א"ק ג קכה].
"עיני לאה רכות" - הסמיכה רק על החסד הנתון מראש, על הקדושה הגמורה ושלמה שבנשמתן של ישראל שאינה תלויה במעשים ובחירה, שנהמא־דכיסופא° הוא [עפ"י פנק' ג קמט (מא"ה ג רח)].

בלהה - שפחת רחל(15) - היסוד של כל הרחבותיו של ההווה, כל הנצרך לו ונלוה אליו [עפ"י ע"א ד ה מו].
ע' במדור זה, לאה.

ראובן - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חטא ראובן.

משה - ע' במדור משה.

מרים - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, בארה של מרים.

קרחות(16) - הקרחות האנושית - הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה". הקינות° החדשה שעשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. <הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם> [עפ"י א' לב-לג].

שָׁאוּל - מסמל את תוכן הדאגות הזמניות של הכלל [מ"ר 264].
ע' במדור זה, "דוד מלך ישראל חי וקיים".

ישי אבי דוד°(17) - מקור ממלכת ישראל, והוראת תעודתה מצד הכנתה ויסודה [ע"א ד ה מב].
"שורש ישי"°(18) - מקור מלכות־בית־דוד° [ע"א ד ה סט].

דוד - "נפש דוד"(19) - נפש משוכללת, (שבה) אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם, רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, (נפש) המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. בכח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה להתנחלות נקודת השאיפה האלהית° בקרבה ביסוד של נצח° ושל הוד°, בתגבורת עוז ותעצומות על כל אותם ניגודי־החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות. קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה בה באופן בולט וקיים לעד°. "דוד מלך־ישראל° חי וקיים" [עפ"י מ"ר 38].
דוד - "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון"(20) - בנפש־דוד° אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת ליעקב ותפארת ישראל. <"והיה ביום ההוא שרש־ישי° אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד"(21)> [עפ"י מ"ר 38].

"דוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג"(22) - קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה, רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש [קבצ' א קי].

"דוד, דהוא מלכות° כנסת־ישראל°"(23) - תכונת החיים הצבוריים (שבהם) כח המוסר־האלהי°, הנובע מתוך ההשפעה העליונה של השאיפה האלהית המלאה, האצורה בנשמת האומה מירושת קדושת־אבות° וממורשת האידיאליות העליונה של אור תורת אלהים־חיים° העומדת על גבה [עפ"י מ"ר 283 (ח"ה קא)].
ע"ע מלכות בית דוד. ע' במדור משיח וגאולה, משיחיות. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ""לכל עושיהם" אילין חסדי דוד הנאמנים תמכין דאוריתא". ושם, "חסדי דוד". ושם, "כפשע ביני ובין המות". ע' במדור זה, שורש ישי. ע' במדור אישים, דוד, "הגבר הוקם על".

"דוד מלך ישראל חי וקיים"(24) - מלכות דוד היא נצחית [ע"א א ה לא].
האופי הרוחני של האומה הוא תמיד חי [אג' א כ].
כל העניינים הנועדים לכללות האומה לחזקה וקיומה הרוחני והחמרי, הנה הם עומדים בנו הכן [עפ"י פנק' א רמט].
האישיות העליונה° אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד° ד'°, הקיים עדי־עד° כירח יכון עולם [עפ"י ע"ר א קפו].
מלוכת דוד המע"ה פעלה כ"כ בפעולתה הרמה ע"י קדושת משיח אלהי־יעקב דהמע"ה, עד שגם אחרי שכבר עבר זמנה, הראתה ועתידה היא להראות את פעולותיה הכלליות הנצחיות [ע"א ג ב מח].
דוד מסמל את תוכן חייה וקיומה הנצחי של האומה [מ"ר 264].
ע' במדור זה, שָאוּל.
"דוד מלך ישראל חי וקים"(25) - (ה)אישיות (בעלת ה)נפש (ה)משוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה שבכח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה, להתנחלות נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח° ושל הוד°, בתגברת עז ותעצומות על כל אותם נגודי־החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, של עצמות השאיפה של קרבת־אלהים° בתור יסוד־החיים, והתגברות ההויה לשאיפת השכלול וההתעלות שלה למרומי האור והחפש העליון; <ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם, ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח - זאת היא מקור מלכות ישראל. קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן בולט וקים לעד> [עפ"י מ"ר 38].

אליהו - ע' במדור מלאכים ושדים. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו להשוות את המחלקת.

  1. לשב"ו הדע"ה ח"ב, דרוש ה ענף ה סי' ב "אדה"ר וכו' היה כלל כל הנשמות כולם".
  2. זוהר ח"א צא:
  3. תאות הקנין וכו', ונעשה שופך דמים - ע"ע ש"ק, קובץ ג קמב. ע"א א ה מה. ע"ע במדבר לב. ושם פסוק א: "ארץ גלעד גו' מקום מקנה". ובהושע ו ח: "גלעד קרית פעלי און עקבה מדם". ובמכות יא.: "בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת? אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים".
  4. הבל רחמי יתירי - זוהר ח"א לו:
    קין קינא דמסאבותא - שם, ושם נד.
  5. מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה - ע' אור החיים עה"ת, בראשית ד ה.
    החטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו - ע' יערות דבש ח"א, דרוש ראשון, בהסברו לחרוז בפיוט אדיר איום ונורא וכו', צאנך מיד גוזזים. ובאור החיים עה"ת, במדבר יט ב. ובתניא, ליקוטי אמרים פכ"ט "הס"א אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל מ"מ הרי כל חיותא אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה".
    ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו. יסוד המינות - ב"ב נו.: "קיני, קניזי וקדמוני תניא וכו' רבי יהודה אומר הר שעיר, עמון ומואב". ילקו"ש בראשית, פרק טו, רמז עח: "קיני הוא עשו". תרגום יונתן בראשית כז מא "ונטר עשו שנא בלביה על יעקב אחוי על סדר ברכתא די ברכיה אבוי ואמר עשו בלביה לית אנא עביד היכמא דעבד קין דקטל ית הבל בחיי אבוי והדר אבוי ואוליד ית שת ברם מתעכב אנא עד זמן דימטון יומי אבלא דמיתת אבא ובכן אנא קטיל ית יעקב אחי ואנא משתכח קטיל וירית". מגלה עמוקות עה"ת תולדות: "בחוה היתה זוהמת סמאל בעצמו, וקין שתה כל אותה הזוהמא, דמיון עשו ששתה כל דמי נידות, ולכן יצחק דחה זוהמת שופך דמים עשו שהוא סמא"ל". עפ"י דברי ימי ישראל, כרך ג עמ' 31, ראשי הכנסיה הנוצרית שקדו על תורות גנוסטיות, שאחת מהן קראה לעצמה "קיניים", באשר חבריה הרימו למעלה כבודה את קין, את עשו ואת קרח.
  6. בראשית כה כ.
  7. זוהר ח"ג מג.
  8. בר"ר פר' סח יא.
  9. דמות דיוקנו של יעקב, צורת כנס"י - ע"ע תענית ד. "אך כנס"י שאלה וכו' הן על כפים חקותיך", וברש"י שם ד"ה פעמים נראה "כפים - השמים, צורת אדם שהוא בכסא". וע' חולין צא: "עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה וכו'", וברבינו גרשום שם: "כלומר דמות יעקב חקוק בכסא הכבוד". תרגום יונתן בראשית כח יב, "יעקב חסידא דאיקונין די ליה קביעא בכורסי יקרא". וע' בר"ר פר' סח יב, ושם פר' פב ב "יעקב שאיקונין שלו קבועה בכסאי".
  10. בראשית כז יא.
    הניגוד, שהוא גם יחש המקשר והמושפע - ע"ע ע"א ד ה יד.
  11. ע"ע ע"ט קה ד"ה אמונה.
    "עלמא דאתגליא" - זוהר ח"א קנד.
  12. "עלמא דאתכסיא" - זוהר ח"א קנד.
  13. מגילה יג:.
  14. ב"ב קכג.
  15. בראשית ל ז.
  16. הקינות החדשה שעשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל - ע"ע מגיד משרים פרשת שמות מהדורא בתרא. שער הגלגולים, הקדמה לג, דף לו. "דע, כי קרח בן יצהר, הוא מבחי' הרוח של קין מצד הרע שלו". עע"ש הקדמה לו דף מח. ובליקוטי תורה לרח"ו, פרשת יתרו, ד"ה אני חותנך יתרו: "וקין כפר בדינין, ואמר לית דין ולית דיין". (ע' א' עמ' כא "המינות הפקירה את המשפט וכו'"). ובשל"ה ח"ב פרשת קרח, ע: "וכבר נודע מה שאמרו המקובלים כי קרח הוא גלגול קין" וכו' "והנה קין נקרא קינא דמסאבותא, כמו שכתב הזוהר (ח"ב רלא.) שמכח שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא מזו הזוהמא נעשה קין. וסיבת הנחש היתה הקנאה, כי קנא בחוה, וכן קרח קנא בנשיאות אליצפן כו', נמצא קרח זוהמת הנחש". וכו' "קרח שהוא מקין קינא דמסאבותא מצד הנחש", עש"ע. עפ"י דברי ימי ישראל, כרך ג עמ' 31, ראשי הכנסיה הנוצרית שקדו על תורות גנוסטיות, שאחת מהן קראה לעצמה "קיניים", באשר חבריה הרימו למעלה כבודה את קין, את עשו ואת קרח.
  17. רות ד יז.
  18. ישעיה יא י.
  19. זוהר ח"א קא.: "נפש דוד סטרא דמהימנותא". ושם רו.
    דוד - האישיות העליונה, בעלת הנפש הכללית של האומה כולה בכל שלמותה וכללותה, עפ"י ע"ר א קפו, קצז.
    נפש משוכללת, (שבה) אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם, רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, (נפש) המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה - זוהר ח"ג מה: "דוד מלכא אתאחד בההוא לב ובההוא נפש". ושם, רו: "עינא דדוד הוה מרקמא מכל זיני גוונין, לא הוה עינא בעלמא שפירא למחזי כעינא דדוד, כל גוונין דעלמא מנצצן ביה, וכלא ברחימו, למאן דדחיל חטאה, דכתיב (תהלים קיט עד) "יראיך יראוני וישמחו", חדאן כד חמאן לי, וכל אינון חייבין דחלין מקמיה". באור החמה לרא"א, שמות דף פו.: "כי דוד נקודת מרכז לבות עם בני ישראל כולם, לכך היה מראה בבת עינו כל בחינות צורות כל ישראל וכל הנמצאים, כי היה מרכבה של המלכות שהיא כלולה מכל מה שנמצא במציאות". קול בוכים לגלאנטי א ט ד"ה טומאתה "נפשנו דהיינו נפש דוד נשבע ה' בנפשו, וכן היא נקראת בטננו כי בה ובקרבה נתהוו הויות הנשמות". עבודת הקודש ח"ג פרק סג: ""אשר לא נשא לשוא נפשי" נפשו כתיב, והיא השכינה הנקראת נפש דוד. והקרי והכתיב מורים על דבר אחד". י' מאמרות לרמ"ע, חקו"ד ח"ד ב, וביד יהודה, שם סק"ג "ולא יצדק לומר תואר בנים כ"א על כלל ישראל" ושם סק"ד "ואל תקשה מדוד שאמר על עצמו "ד' אמר אלי בני אתה", שכן זה נמי יצדק עליו מצד הכללי(ו)ת שבו והיינו מצד נשמתו שהיה הוא גלגולו של אדה"ר ונכלל בה כל הדורות כידוע". מנחם ציון על מגילת רות, לרמ"מ, ד"ה ויהי בימי שפוט השופטים: "סוד נפש דוד כלל כל נפשות ישראל". וע' ל"י ח"א הברו נושאי כלי ד', ובע"ר ב תסב ד"ה ובשירי דוד.
  20. זוהר ח"א צא:
  21. ישעיה יא י.
  22. בר"ר פר' סג ח.
  23. ע' מערכת האלקות, פרק רביעי. ובקהילות יעקב, ערך טוב רואי.
  24. ר"ה כה.
  25. חי וקים - ע' ע"ר א ב, ד"ה וקים.
    להתנחלות נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד, בתגברת עז ותעצומות על כל אותם נגודי־החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות - ע"ע במדור האבות, "נחלת יעקב".