לאה(1) - "עלמא דאתכסיא"°, החמדה האצילית° הבלתי גבולית הגנוזה וכמוסה לעד [א"ק ג שמח]. הקדושה° הגמורה והשלמה בנשמתם־של־ישראל° שאינה תלויה במעשים ובחירה°. השורש הטוב שלא יפסד [עפ"י מא"ה ג רח]. השכלת אמיתת השי"ת, בכל דרכי החכמה [פנק' ג סח]. ההארה°הרוחנית°העליונה° שהיא למעלה מן האותיות° המחשביות, שאינה סובלת גבולים°[עפ"י ע"ט צא]. ההופעה° הכמוסה. שפעת°רוח־הקודש° המיוחדת לישראל הנמשכת מפנימיותה־של־תורה°. הסוג הרזי של רוח הקודש [עפ"י א"ק א כט]. ע' במדור זה, רחל. ושם, תקון לאה. ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך. ושם, רחל, ושם, בלהה. לאשתאבא בגופא־דמלכא°(2) - החשק הנשמתי° אל השלמות העליונה, ש(אמנם) אינה יכולה להתגשם בפועל, אבל היא תמיד נחשקת, ובלב° יש צער מתוק להגיע למדרגתה [עפ"י קובץ א תרנו]. השתקעות פנימית באור האלהות°, גודל אין סוף <בסגנון הזוהר> [עפ"י פנק' ב רד]. ההשאבות באור שלמותו העליונה של אור־ד'°, מקור־חיי־העולם, עד כדי בטולו בחפצו, ממקור המית הנשמה במקורה, לחמדת פאר מקור התפארת של יסוד חיי כל, חיי עולמי עד, מקור כל טוב, קץ כל נועם, אחרית וראשית כל מחמד [עפ"י ע"א ד ט קמג]. לאשתאבא בגופא דמלכא קדישא(3) - התאגדות באידיאל° הקיצוני העליון שבעליון, מקור הכל. "חלקי ד' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" [א"ק ב תקסט]. הצמאון־האלהי°, הגעגועים° ההומים לזוהר°הצחצחות° הנשמתיות, החפיצה הפנימית°להתעלות°, להשאב בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים°[שם ג ס]. הגעגוע האלהי העליון, הצמאון האדיר להכלל באוצר האור בחיי החיים העליונים, מקור כל החיים ושרש כל ההויות [ע"ר א סז]. להתעלות° אל הרום־העליון°, ולאור באור חיי־החיים°[עפ"י שם קס]. השאיפה המרוממת את הכל, עריגת הדבקות־העליונה° שאינה משארת אחריה שום דבר חוצץ [עפ"י ע"ט סב (א"ק ד תנג)]. הדבקות היותר רוממה של אור־ד'° העליון על כל [ע"ט צא]. כאשר כל מה שהוא נעלה מגבולות קנוי להעצמיות הפנימית, בתוך הפנימי° נכנס כל המקיף°, יסוד התשוקות כולן [עפ"י קובץ ו רמח]. העלאת חופשיות הרצון° באותה המדה של הצדק° המלא, שהאלהים° הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, וקנין השלמות האלהית מצד הבטול° אל האור° האלהי בעונג° פנימי [עפ"י א"ק ב שצח]. החפץ האדיר לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה°, החפשית°, האיתנה, במקור אור־אין־סוף°, הנטוע בכל היקום, בכל היצור כולו. והוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות, והמכונה המשכללת, המוציאה אל הפועל את כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם, והוא היסוד הפנימי°, המניע את הגלגל התרבותי אשר לאדם, למפלגותיהם, ולגוייהם. והוא סובב והולך בכל היצור, לא יצא מכללו החלק היותר זעיר שבחלקים היותר קלילים שבההויות היותר דלולות מעבר מזה, ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש, אראלי° שחק ואצילות°יפעת° רוממות קדשים מעבר מזה. תשוקת היש° והחיים הפנימיים, חזות הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, לאור־באור־החיים°, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה [עפ"י א"ק ב שעו]. התעלותם° האחרונה המעולה של הנמצאים, ההשבה של ההויות במקורן העליון°בפאר°חי־כל־העולמים° - "ככלות הכל"°. רוממות גדולה והתנשאות עליונה°בחביון־עוז° עליון, במדה יותר מפוארה באין קץ ותכלית מאותה המדה של הצמצום הגבולי, והאפשרות של הבטוי וקריאת השם הממלכתי. העליה של שיבת ההויה לשיא גדלה, אל מחוז חפצה העליון, השרוי ממעל להצמצום וההגבלה ההויתית, עטרת־המלוכה־העליונה°[עפ"י ע"ר א מז]. עילוי כל ההכרח התחתון לבא לידי התכלית האחרון של ההכרח העליון על ידי השתתפות הנשמות° ברצונם, עם ההויה כולה, ורוחניותה° בכלל, שהם מוצקי ההכרח. ההכרח הוא מצד העליוניות המוחלטה, האמת כשהיא לעצמה, והרצון מצד היחש של תואר הויה. ומצד ערכי ההויה זה אל זה חוזר ההכרח, ומצד יחושם למקור ההויה מופיע הרצון. הנשמות הן מהתוכיות, והרצון שולט בהן, ויש בהן רז הבחירה°. וההויה כולה, ורוחניותה בכלל, כמלאכים° וכהנה, הנם מסובבים ביחש לערכי ההויה זה אל זה. והם מוצקי ההכרח. הצנור לעילוי הוא ביחוד נשמות ישראל°, שיסוד הרצון־האלהי° וחופש־הבחירה מונח בהכרתם ונטית לבם התכונית [עפ"י א"ק ג ל]. לאשתאבא בגופא דמלכא - הדבקות הפנימית העילאית האלקית [נ"א ז 37]. ע"ע עטרת המלוכה העליונה. ע' במדור זה, אור המקיף יכנס בתוך האור הפנימי. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, לאור באור החיים. לבוש - ע' במדור זה, התלבשות. לבושים° וכתרים°(4)- סדרי דעה° כמין לבושים וכתרים, שבונה כח הקדושה°, שעל ידם מתגלה אור־אין־סוף° בכל המערכה° האלהית [עפ"י פנק' א תו]. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, הגדרות מבוא, שמות. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, היכלות ופלטרין. "לבושין דמלכא" - ע' במדור זה, "אברין דמלכא". "להפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא"(5) - להפוך את הרע לטוב [קובץ ו רנד]. "לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה דכוליה ימינא" - ע' במדור זה, "עתיקא קדישא". ""לכל עושיהם" אילין חסדי־דוד־הנאמנים° תמכין דאוריתא"(6) - התורה המעשית כולה מתוך שהמעשים הם מכוונים להוציא על ידם אל הפועל את המגמות של המחשבה השלמה העליונה שהיא מתחזקת ע"י המעשים, נקראים כללות המעשים כולם לכל פרטיהם תמכין דאוריתא, שהם תומכים את היסוד הפנימי, אור החיים שבנשמה, הגנוזה בתוכיות המעשה. ובזה מקיימים ומחזקים את כח המחשבה ע"י ההנהגה החברותית, שהיא ענין המלכות, המנהיגה, המסדרת, וממשיכה בפועל את אור התכלית של אור החסד והטוב ע"י התכסיס המעשי. והם חסדי דוד שהוא עיקר התגלות המלכות בישראל, הנאמנים, שהמחשבה כשאינה אחוזה במעשה יכולה היא להשתנות ואינה מתקיימת, והיא דומה למעין שמימיו מכזבים, אבל ע"י חיזוק המעשים בהנהגה העולמית נעשים הרעיונות קבועים ודומים למעין שמימיו נאמנים. ותמכין־דאורייתא° הם חסדי דוד הנאמנים° שהם "שכל־טוב°לכל עושיהם", עושיהם דוקא, הממשיכים במעשה כתורה וכמצוה [ג"ר 113]. "למגנא קיימא רקיעא° בארעא קדישא"(7) - יכולת המציאות לעמוד היא רק מפני גודל קדושת ארץ־ישראל°[ב"ר רעח]. "לפני אחד" - "לפני אחד מה אתה סופר"(8) - השלמות של הריבוי°בהוד־תפארת°האחדות° האלהית [א"ק ב תד]. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, אור אין סוף. "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" - הכל מכוון לעשות רצון ד' בשביל טובת ישראל°[עפ"י קובץ ח רנה].