נ

נה"י - כינוי עולם מוטבע [עפ"י פנק' ג מו].
ע' במדור זה, חג"ת.

"נהמא דאסותא"(1) - המצה היא רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה. היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים, ובסגולתה יש לתן כח חפשי בחירות הקודש [עפ"י א"ק ג לו רעג].

"נהמא דכיסופא"(2) - הסמיכה רק על החסד° הנתון מראש°, על הקדושה הגמורה והשלמה בנשמתם של ישראל [עפ"י פנק' ג קמט (מא"ה ג רח)].

נהר דינור(3) - ◊ (ה)מעביר את רשמי העולם הגשמי מהנשמה° [קובץ ח קלד].
◊ כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה° נפלאה [ע"א ב ט קלא].

נוקבא - החומר שמקבל הנהגת השכל והדרכתו [מא"ה ד קסג].

נוקבא - ע' במדור זה, פרצופים: נוקבא.

"נוקבא דתהומא רבה"(4) - מכוון ברשימו° נגד הקו° במקום° שהקו כלה קודם שמגיע עד אור־המקיף°, כי ע"י קדושת הקו גורם שכהמס דונג מפני אש יאבדו וגו', ושם הוא ענין הכליון לרע, עד שאפי' רשימו לא נשאר להם. וכל מקום הרשימו° שמתפשט במקום שאין קו הוא עצם תהומא רבה. ע"כ הרשימו גרועה ופחותה, מ"מ יש בזה מה שנתברר [פנק' ג קמה].
ע' במדור זה, קו, ענין הקו שלא עד סוף המקיף.

נחש - נחש דטומאה(5) - שורש הרע° והרשעה°. הליכת הנחש על גחון - השיקוע היותר גמור בחומריות° עד שאיננו יכול לזוז מהעפר כלל, המכונן את שורש הרשע. הטיבוע בחומריות וגסות° גורם שכל מעדני עולם נטעמים לו בטעם עפר - שאין מקום כלל ליתר רגשות ענג שהם רמים בערכם מעפר גס. דילוגי הנחש לפעמים, שלפעמים מתקנים לו רגלין - ע"י התעוררות רבה לרדוף החומריות גם ע"י תחבולות השכל ודרכי הרשע [עפ"י פנ' י].
כח הנחש - כח הרע שגורם כל הקלקולים. סיבת° כל הקלקולים [מ"ש רפט (ה' רמה)].
"נחש הקדמוני"(6) - יסוד היצה"ר° הכללי, השורה בכל אומה, בכוסף הרשעה° והחיבול של כעס אויל° [עפ"י א"א 23].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, זוהמא, "זוהמת הנחש". ושם, עטיו של נחש. ע' במדור זה, משכא דחויא. ובמדור בעלי חיים, "נחש", ה"כרוך על עקבו". ושם דרקון.

נחש דקדושה(7) - השקוע בטבע נפשו הטובה בטבע התכונה האלהית של כח הקדושה°, הכח הכללי שהוא שורש הקדושה בנפש האדם, שהוא הקישור הפנימי בדביקות־האלהות° <המושג הכללי שהוא האב לכל החכמות, וכל המעשים הטובים וכל התורה° כולה וכל לימודי השכל° והיושר° כולם> עד שאינו יכול לזוז ממנו כלל להתרומם בפרטים. (אמנם) ע"י דילוג הנחש ותיקון בחי' הרגלין לו - התעוררות קדושה של גודל הערך של הוספת היוקר שבעצם השורש של הקדושה, הבאה ע"י הרחבת הפרטים, יטעם ג"כ טעם מעדנים פרטיים [עפ"י פנ' י].
הנקראים נחש - (אלה) שאינם צריכים שום מגמה חוץ מעצם נטיותיהם, (כשם שהנחש) אינו מכוון כי אם לנטיית הנשיכה לבד [עפ"י ע"ט כא].

"נחשא דאורייתא"(8) - הנחש דתלי ברקיע - כח עליון ונשגב שמגיע לכלליות הפרטים, ודוקא תכלית זו מאגדת את כל היקום בכל הפרטים היותר נמוכים. הכח הכללי החובק את כל הפרטים ומאגדם, הגורם שלא יפול צרור ארץ, ושלא ידח ממנו נדח. התכלית היותר נשגבה שהיא החיים הפנימיים, שהם נראים מחולקים בלבו של כל אחד ואחד, ובאמת אינם כי אם אחדות גמורה להאחד° האמיתי יתעלה שמו לעד <(כשם ש)הנחש המקולל אין חייו תלויים הרבה במרכזו, וכל חתיכה מפרכסת, לכל הפחות עד בא השמש> [עפ"י קבצ' א צו־ז].

נימין - המשכת שפע° החיות העולמית ממקור־החיים° [א"ק א, מבוא הרד"ך 36].
המגמות° האידיאליות° [א"ק ב תקס].
ע' במדור זה, שערות, "שערות הראש", "שערות הזקן".

נימין דאריך° - המגמות האידיאליות העליונות° [א"ק ב תקס].
"נימין דאריך לא מסתבכן דא בדא"(9) - המגמות האידיאליות העליונות יונקות הן חיותן מגופן. כל מגמה מספקת לעצמה, ומטרתה ותכליתה בקרבה [שם שם].

נימין דזעיר° - המגמות האידיאליות המושרשות בעולם המעשה [א"ק ב תקס].
"נימין דזעיר מסתבכן דא בדא"(10) - המגמות האידיאליות המושרשות בעולם המעשה, כולן קשורות ומשולבות הן אחת ברעותה ברתוקות של שלשלאות ארוכות וגדולות מאד, חבל בחבל, נימא בנימא [שם].
"שערי דז"א סביכין דא בדא" - חזיוני קודש, משורגים אלה באלה, מסובכים מאד ברדתם° אל ההגבלה° וסבכי החיים [אג' א שב].

ניצוצות הקדושה(11) - האור° הפזור שמגמגם הוא בכללות, המוציא הברות בודדות. הקטעים שבחיים ובהויה כולה, שבכל תנועה, בכל כח, בכל שיח ושיג ובכל רגש, שבכל תוכן קל וקטן עד נשגב° וגדול [עפ"י א"ק ג קפד].
נצוצי קודש - נטיות אורה° וטובה° [מא"ה ג צ].
ניצוצות - כחות החיים של המזונות [חד', מהדורה שלישית, קסח].
ע' במדור זה, העלאת ניצוצות הקדושה. ושם, בירורים.

נמשל - נמשלו של "משל הקדמוני" - התוכן הגנוז, המוקשב להאוזן הרוחנית לבדה, יסוד החִדה° [ר"מ קפ־קפא].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, משל וחידה.

נמשל - באור הנמשל של כתבי האר"י עפ"י שיטת הרמח"ל - ע' בהגדרות המבוא למדור זה.

"נסירת הפרצופים" - ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל.

נפש דקליפה - ע' במדור נפשיות.

נצח(12) - עצמות השאיפה של קרבת־אלהים° בתור יסוד החיים [מ"ר 38].

נצח - צנור° של נבואת האמת, ושביל המביא את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום [א"ק א רעד].
עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות, בכלל, לרעיונות מתנודדים°, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים°, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד°, מתגלות בשניהם יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו° הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור° לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו° כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו° כי אם כשעז° הנצח ממולא בתוכן פנימיותו°. והם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום [א"ק א רעד].

נצח - הנצח בקומתה הרוחנית° של היהדות° (לעומת ההוד° שבה) - הצורה אשר לכנסת־ישראל־הניסית°, שהיא ערך° כללי של היהדות. היהדות־הניסית°, הנסיות° שביהדות והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה [עפ"י א' קמב, א"א 34].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, כנסת־ישראל ניסית וטבעית וכו'.

נקבה - נקביות המאורות הרוחניות במעמד אצילותן - הארה ענפית מתפעלת [ר"מ קכג].
ע' במדור זה, זכר, זכריות.

נקודה - (ביחודים° וכונת° שמות°) - יסוד האותיות° וכל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם, (ש)בערכה הזרעי כוללת העולמים° וכל אשר בהם [עפ"י ב"א ד א 22 (ג"ר 126)].
ע' במדור זה, אות. ושם, תיבה.

נקודה ראשונה - הנקודה הראשונה - ההויה° [נ"א ה 22].

נקודה תחתונה - הנקודה התחתונה - התכלית היותר קרובה ומובנה, "אבן מאסו הבונים"°, ברתא° [עפ"י אג' א קמב].

נקודות - (לעומת קוים°) - מגמות° תכליתיות נצחיות°, בלתי משתנות, שהן הכונה הראשונה והתכלית האחרונה [נ"א ד 40].
חוקי הנצח, העולם הקוסמי והטבעי, והעלמין הכי עילאין "עלמין דכסיפין"(13). חוקי הטבע° והמוסר° הנצחיים שעליהם הושתתה הבריאה כולה [עפ"י שם ה 26-25, 20].
המחשבות° הבודדות, האותיות° המיוחדות, האידיאלים° המכונסים כל אחד בפנימיותו, שבכל אחד בפני עצמו יש די למלא עולמים. האורה° הנשגבה° של האידיאליות המוחלטה, שמפני חסנה° ועליוניותה אינה צריכה להתרכב עם שום תוכן שמחוץ לה. האור הגדול של החוסן, המספיק לכל אות מיוחדת לבדה למלא מלא עולמים על ידי עולמה [עפ"י קובץ ז ה, וההגדרות הנוספות שכאן].
נקודות - הופעה אלהית יצירית, לפני ההמעטה של אורה° לעולם־האלהות°. ההארה° הראשית של היצירה לבסוס הרצון°, ההארה החפשית° הגמורה, שאינה צריכה לשלשלת של סיבות° ומסובבים, נערכים כמו אמצעים ותכליות, מתוך כך היא יצירה של נקודות, אלה בצד אלה [עפ"י ע"ט קכט].
נקודים - העולמים והבריות לאין תכלית, הכחות בפירודם° ובהתגברותם, האינדיוידואליות המתאדרת, החיים בכל שאונם הנחמד [א"ק א קפט].
החיות בפרוד נקודותיה <ניתנה באורותיה לראות עליונה(14)> [אור הרזים, ירושלים תשנ"ט לז].
כח המעליל ומסבב, גורם ומוציא את העולמות לפועל ומבחינה זו, כמו חומר היולי, שאין לו צורה°. כללות הספירות° עם הציור° הנמצא בהם, שהוא הוא מציאות הנפרדים, רק שלא יצא עדיין מן המחשבה. כמו חומר אל הנמצאים, וצריך לפרט פרטיו, והיו נעשים מפרטיו אבי"ע° [עפ"י פ"ח שיב-ד].
כמו חומר שממנו צריך לפרט אח"כ כל הפרטים. כמו שיש חומר היולי וצורה, כן יש מה, כח, שמביא את ההיולי להצטייר בצורה, והוא הנקרא (בס"י) צורטק°, ובו יש כח להוציא הנפרדים יש מאין. זה ענין עולם הנקודים(15), שמביא הניצוצות הפזורים, להצטרפותם לעולם אחד. וזה הענין נוסף לאבי"ע. מה, כח, לצרף ולתת לכל אחד מהם את צורתם, כמו יש מאין [עפ"י פ"ח שיד].
◊ עולם הנקודים - אינו מציאות, מהות, אלא כח, איכות פועלת [פ"ה שטו].
ע' במדור זה, עקוד. ושם, עקודים נקודים וברודים. ושם, ברודים. ושם, "ישראל צאן קדשים". ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, חושך. ר' במדור זה, שמות, (מילוי השמות), שם ס"ג.

נקודת ציון - תורה על שיבת המין האנושי למרומי מצבו, ביחש להעמים שכבר נתפלגו, שישובו לחטיבה° טובה וטהורה [קבצ' ב צז].
מדרגת נקודת ציון - העלאת° כנסת־ישראל° במדרגתה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם [א' קמג (קבצ' ב קנז)].
ע' במדור מקומות וארצות ירושלים. ע"ע "גן עדן".
ציון - הנקודה° היסודית° אשר לקבלת נשמת חֵי־העולמים°, בעולם ובאדם, ובכל חי בחיים [ר"מ קסג].
כל היש שבנקודת ציון הפנימית° - עומק נשמת־האומה°, רוממות נשמת האדם שמרוכזה בקרבה, רוחב נשמת כל היקום, מקור התענוג° משולל כל תוכן ותאר מוגדר, הכל° [עפ"י א' צד].
נקודת ציון - עצמותה הנשגבה של האומה° ששם התגלה הוד° ד'° והדרו°, שבה צפונה תכליתה הנשגבה של האומה הזו המתאמצת להטביע עליה חיים של קדושת° המעשים והמדות והדיעות וכל העושר הרוחני [עפ"י ע"א ב 412, ביכורים כז].
נקודת ציון היסודית(16) - מהותה הפנימית של הויית המלכות° הישראלית° [רצי"ה א"ש יב הערה 59].
ע' במדור זה, הדר, ההדר העליון. ושם, ציון, (הכנה ל"ירושלים של מעלה").

נרנח"י - ע' במדור נפשיות.

נשמות גבוהות של עולם־התוהו°(17) - (נשמות) המתפרצות לקבל אור° מרובה על מדת הכלים° שלהן, <(שמהן יש ש)נופלות לעמקי הרע° והקליפות°> [ל"ה 152].
האידיאליסטים הגדולים הרוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר, כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, ועל כן הם מהרסים אתה בנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים לבנות גם כן את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל [קובץ א רצז].
ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות, עזי פנים שבדור. ושם, מאבדים את עצמם לדעת במובן הרוחני.

נשמת התורה הפנימית - ע' בהגדרות המבוא למדור זה.
"נשמתא דאורייתא" - ע' שם.

"נשמתא דנשמתא"(18) - הפנימיות° היותר כוללת° ויותר פנימית° [פנ' קלז].
ע' במדור נפשיות, נשמת הנשמה.

  1. זוהר ח"ב קפג:
  2. ע"ע ע"ר א שא. פ"ה נד-נה, תלט. פנק' ה סי' צג. ע' מגיד מישרים, פרשת בראשית ד"ה אור ליום השבת יד לטבת. לקו"ת לאריז"ל האזינו ד"ה כי כל דרכיו משפט. ע"ע באמונות ודעות לרס"ג ריש מאמר ג, פתיחה. קל"ח פתחי חכמה, פתח ד. דעת תבונות (יח). פתחי חכמה ודעת, כלל ראשון בכוונת הבריאה "וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו".
  3. זוהר ח"א רא. חסד לאברהם, מעין ה נהר י. ע"ע ש"ק, קובץ ו כז. קובץ א תתמב.
  4. זוהר ח"א ה.
  5. זוהר ח"א קכה: ח"ב רלז.
    דילוגי הנחש - ע' זוהר ח"ב קעט.
  6. סוטה ט:
  7. ע' זוהר ח"ג רעט. ובע"ט עמ' קמז בהערה לעמ' כב ד"ה משיח נחש דקדושה. ע"ע לשב"ו הדע"ה ח"ב, דרוש ה, ענף ב סימן ח.
    הנקראים נחש - שבת נה:.
  8. ס' יצירה פרק ו ד, ע"ע ת"ז מג.:, זוהר ח"ב לה., ח"ג רעט., ובפי' הגר"א לסדצ"נ פ"א יא ע"ג ד"ה בחיזו דחויא אריך ומתפשטן לכאן ולכאן. ברייתא דשמואל הקטן, אוצר מדרשים (אייזנשטיין), ח"ב 542. ובס' הפליאה מו:. ע"ע שערי זהר לרר"מ יז ד"ה י"ב מזלות בראתי ברקיע כו'. ובפתחי שערים נתיב עיגולים ויושר, פתח ג, בית נתיבות "היושר המתפשט בעיגולים, והוא פנימיות הגלגלים והמזלות, והוא סוד התלי נחש בריח שהוא המהפך כל המזלות וטבעם ובהם תלוי כל הניסים ונפלאות הנעשים בעולם וכו'".
  9. זוהר ח"ג קכח:. פתחי שערים, נתיב גדלות דז"א, נה: "וזה ההפרש בין שערות דגלגלתא דע"ק ששם הם סוד עמר נקי (ובפי' הגר"א לסדצ"נ, פרק א: "שערות דא"א עמר נקי") שאין מסתבכין דא בדא, כי שם הוא ההנהגה לפי הנצחיות כפי מה שיהיה אחר אלף השביעי שאז כבר וביער רוח הטומאה וגו'. ואז יהיה תשלום שכר לכל א' לפי דרכו שכבר נזדככו כולם. ולכן אין מסתבכין שם זה בזה. משא"כ בז"א שהוא לפי הנהגת זמן ו"ק שהוא בו' אלפי שנה, שעדיין הבחירה מסורה שלא נזדככו עדיין הנשמות ולא נתקנו הנבראים, א"א לשלם הטוב לצדיק בעוה"ז פן רוב הטובה יקלקל אותו או לפי גלגול הקודם או בשביל שצריך לקבל עונש של חברו התלוי במקור נשמתו כענין והוא מחולל מפשעינו וכדומה, הרבה דרכים כמוסים בדרכיו ית' בהנהגת עולמו. ולכן אמר שמצד דאחידין ביה דכיין ומסאבין שהוא סוד הנהגת הבחירה טוב ורע, לכן הם מסתבכין דא בדא". ע"ע שם, נתיב אח"פ דא"ק יד, ונתיב א"א יד. וע' ביאורי אגדות אפיקי ים ב"ב טז. ד"ה "אמר רבה איוב בסערה חרף וכו' שמא רוח סערה". וע' העולמות, לרש"ט גפן, הממדים והנבואה עמ' 247 ושם הערה 10.
  10. נימין דזעיר מסתבכן דא בדא - זוהר ח"ג קלו. רצג. ע"ע במדור זה, גלגלתא ושערותיה ובהערה שם. פתחי שערים נתיב גדלות דז"א, פתח נה: "סוד סיבוך השערות דא בדא הוא סוד בלבול הסדר בהנהגת הטבע החיצונית. מקום סיבוך השערות הוא משום כך מקום אחיזת הסט"א, לאמר ח"ו שוא עבוד אלקים. בלבול זה בסדר הנהגה החיצונית הוא בא כתוצאה מזה שכל אדם פרטי מתנהג על פי כלל תיקון הבריאה ולא רק על פי הנהגתו הפרטית, והוא לא כסדר הנהגת הגלגלתא דע"ק שבו אין סיבוך בשערות, ששם הוא סוד ההנהגה על פי הנצחיות שבה תשלום השכר לכל א' הוא לפי דרכו ועבודתו הפרטית".
  11. ס' הליקוטים פר' ויצא פרק לו.
    כחות החיים של המזונות - ס' הליקוטים פר' בראשית, פרק א.
  12. אין לי ודאות שהגדרה זו נכונה.
  13. "עלמין דכסיפין" - זוהר ח"ג קלב.
  14. לראות עליונה - בפ"ה עמ' שיב הסביר הרד"ך את דברי הע"ח, היכל נקודים, שער ח פ"א: "עולם הנקודים הם בחי' אורות היוצאין דרך נקבי עינים דא"ק" בדברי הרמח"ל בקל"ח פתח לט: "מה שציירה (- ראתה) המחשבה העליונה כל ההנהגות, העליונות והנפרדים, בבחי' זאת, (של) החזרת הרע לטוב".
  15. ענין עולם הנקודים - אמנם בקל"ח פ"ח פתח לט: "כלל הדבר, שני מיני שרשים יש - יש שורש מוציא ענפיו במינו, ושורש מוציא ענפיו שלא במינו. וכלל שני שרשים אלה הוא עולם הנקודים. פירוש - לא השרשים עצמם, אלא הסוג של שני מיני שרשים אלה, והוא חק המציאות של שני שרשים אלה, עם כל תולדותיהם הצריכים להמצא בהם. ונקרא זה התחלת כל אלה התולדות שבאים גם כן בדרך הדרגה, מצב אחר מצב, שניהם תחלתם בנקודים, שהוא כמו חומר כללי להם, שמשם אחר כך יוצאים כל השרשים אחת אחת, ולובשים צורתם בפני עצמם, ומוציאים ענפיהם כל אחד בפני עצמו, הא כדאיתא והא כדאיתא".
  16. נקודת ציון - בהערה שם ציין הרצי"ה ע' בא' קכג ובהערות שם. ע"ע זוהר ח"ב קיח:, ת"ז לו: עח: (מהד' רר"מ). קול בוכים לר"א גלאנטי א ו "נקודת ציון הנקרא ראש צדיק". ושם א יז "דציון איתיה בשני מקומות, וכל א' נקראת נקודת ציון, הא' העטרה שבראש צדיק, והב' בחינת המלכות הנעלמת ואשר היא נגדית לנקודה זו הראשונה ולהיות כי שתי הנקודוחת הללו הן מתייחדות תכלית ייחוד שתיהן נקראות בשם ציון". כמבואר הקדמה זו בזוהר פר' צו לא.". ושם ד ב "מקום מצויין מקום משכן הנשמות המושפעות מראש צדיק, נקודת ציון". חסד לאברהם, מעין שלישי, עין הארץ, נהר ז "נקודת ציון היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע, כי היא נקודה מתייחסת אל השכינה, נקודה אמצעית. סדור שער השמים לשל"ה, דף רלו. "ונודע כי ציון נקודה פנימית המייחדת תפארת ומלכות".
  17. ע"ע א' זרעונים, הנשמות של עולם התוהו.
    המתפרצות - עפ"י דניאל יא יד. בל"ה שם כותב הרב שזו התכונה הפסיחית של "בני פריצי עמנו". וע' ביאורי הגר"א לתיקונים מז"ח כז. ד"ה ודא ממלל "שרוב מאותן תתקע"ד דורות הוא עכשיו בסוף הימים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ואמרו שהן הן עזי פנים שבדור והן הע"ר שאמר בר"מ, ועכשיו הוא התהו וכו'". וע' א', אורות התחיה, מא.
  18. זוהר ח"ג קנב.