ב

ב' אלפים תוהו°(1) - בלא סדרים וחוקים מקושרים [ע"ר א רפט־רצ].
כל זמן שלא נתנה תורה° בהתגלות° דבר־ד'° מנויה וקצובה בדבור שלם וברור ובהארה עליונה מפורשה, היה מתפשט הכח המנגד והמבלה בערכיו הרוחניים°, במהלך הרעיון והמחשבה, בצדידת השכל ושאיפת התשוקות; והכח הצפון של הטוב, של הקיום, של חפץ הבנין וההתקיימות העולמית, היה אוסר את מלחמתו על כל הצעדים שהכח ההורס היה מכונן עליהם את סדרי השחתותיו [עפ"י ע"א ד ט קז].
חסרון כל סדר. שורר הי' תחלה בבני אדם סדר פרוע, שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות° שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי. <ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות° שבאו לצרף־בהם־את־הבריות°> [שם ב ט רצד].
בתחילת יצירת העולם, לאחרי חטא־אדה"ר°, לא היה העולם מוכשר לגילוי תוכן האמונה° האמיתית באופן מפולש°, ולכן נתגלתה רק ליחידים, עד שהאבות° בזמנם, התחילו להכשיר את כל העולם כולו, עד שמיעקב° התחילה אומה שלמה לחיות עפ"י דרך־ד'°, אומה שכל דרכיה מתאימים לדבר־ד'° ומגיעים להתכלית האחרונה "ישמח ד' במעשיו", שתוכל להשפיע מהודה על כל העולם כולו, לעדנו לרוממו ולהעלותו מתחתית המדרגה, למצב נעלה וגבוה. על־כן היה מקודם "שני אלפים תוהו", שהוא דעת־אלקים בלי אמונה [מ"ר 494].
תקופת התוהו בעולם - שליטת העבודה־זרה° עם כל זוהמתה°, שבאה אחרי הנפילה התהומית של האדם בחטאו° [קובץ ח קפח].

בא באנשים(2) - הבא באנשים - שכל דרכיו ופניותיו, רגשותיו הפרטיים, כולם מובלעים באורח חיים הכללי. איש שבתכונתו הוא איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, יצא באוכלוסא - תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. כן בכניסתו, כשנשפע הוא מדברים שחוץ לו, במעשים והדרכות פעולותיות, ג"כ נכנס באוכלוסא - תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית. זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות: כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. ובמהלך הדיעות ידרוש באוכלוסא ע"פ משאת נפשו הצמאה לחזות בשמחת הגוי כולו אושרו ותיקונו [עפ"י ע"א ב ט רפח].

בא בימים(3) - בא עם הפעולות השלמות שפעל בימיו בחיים [ע"א ג ב נג].
(עולה ובא) עם כל תולדות המפעל, המעשה והחיים אשר (עם ימיו) [עפ"י א"ש יב ח1].
ע' במדור זה, מדת הימים. ושם, ימים. ע' במדור משיח וגאולה, "קץ הימים". ושם, "ימים אשר אין לי בהם חפץ וכו'". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "חלוקא דרבנן".

באורך נראה אור(4) - אור־ד'° הנוכחי, העילוי העליון שממעל למקור־החיים°, <שהוא מובדל מכל אורות עולמים, שכל תכונה של אורה בהם הרי היא מכוונת לראות על ידה גופים חשכים, שבעצמם אינם מערך מהות האורה, אבל האור בעצמו איננו דבר נראה, כי לא נתגלה בעולם לפי מדתו הכח הרואה את מהות האור. אמנם> אור ד', במעלת הרחבת אצילות מקורו, הוא אור שאור נראה בו ועל ידו. יסוד המרחב העליון של הזוהר° הבלתי מוגבל <שכל עולמי עולמים אינם כדאים לו> [עפ"י ע"ר א כא].

באורך נראה אור - <אנו איננו רואים את האור, האור הוא רק מכשיר ואמצעי לראות דברים. לכן אצלנו הכשר מצוה ומצוה מחולקים כמו אמצעי ותכלית. אולם בהקב"ה° ההכשר והאמצעי הם ג"כ תכלית>. וזהו באורך נראה אור - באורך אנו רואים את האור בעצמו – גם האמצעי הוא אור ותכלית [עפ"י מא"ה, ענייני תפילה, ריח].

באר משה את התורה היטב - ע' במדור משה, היטב.

בארה של מרים(5) - מקור סימון הרגש הטהור הישראלי כפי מה שהוא פועל בטהרו בלב היהודי [ע"א ג ב רצה].
באר - מקור השאיבה דרוח־הקודש° לדורות [ה' שי (מהדורת תש"ס שטו. קבצ' א מט)].
ע' במדור זה, שירת הבאר.

בדיחי טובא בעת דמנחי תפילין(6) - עניו° באמת ומכיר ערכו, השמח מאד בעטרת ישראל שד'° שוכן° בתוך לבם ובשרם, שבטוח הוא שצד הגופני לא יעביר את הדרך הישרה בשמחת הוללות [עפ"י קבצ' א נט].

בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל(7) - כשהי' רצון השי"ת° לסדר נפשות האדם בדרך קליפה וסגולה°, בחר בישראל, להקבע בזרע אברהם יצחק ויעקב נפשות נאצלות גמורות בפרצופן, "בנפשותם של צדיקים נמלך, "עם המלך במלאכתו ישבו שם""°, <וליתר גויי הארץ זבד האל הטוב ב"ה זבד טוב של הנפש הכחנית, בכחה לקבלת מעלת המושכלות והמעשים הטובים, להנחילה בזה בראות טוב חיים נצחיים> [עפ"י ע"ר ב קנו].
בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ד' עמו - מציאות הלאומיות בעולם, לא היתה ראויה להתקיים בתור דעה אידיאלית, כ"א בשביל ישראל(8). מצד תועלת החומרית אפשר להיות שאיפה עממית, אבל מצד הרוחניות, אהבת הבריות בכללה ראויה שתכריע אותה, אלא מפני שישראל הם משמשים לאורו של עולם דוקא ע"י לאומיותם, ע"כ נשתמר זה הרגש בכל תקפו, כדי שיהיה נשמר בכל עז בישראל ע"י עזר ההסכמה הכללית [פנק' א סא].
ע' במדור זה, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.

בּוֹר כפים(9) - הטוהר° העליון° של הדבקות־האלהית°, שהיא מבררת ומצחצחת את המעשים [ע"ט פט].

בחר בנו מכל העמים - נתן לנו יתרון ומעלה ודבקות° בו ית' על כל עם ולשון [עפ"י מ"ש קמב (ה' קפד)].
יצר אותנו להיות לו לעם־נחלה, להתגלות צלם־האלהים° שבאדם בקרבנו בתור עם(10), באדם הצבורי המופיע בנו במלוא שיעור־קומתנו [ל"י ג קיד־קטו (מהדורת בית אל תשס"ב ב תד)].
הופעת קדושת עצמיותנו הצבורית, מתוך השראת־שכינתו° על כלנו כאחד, בהוציאו אותנו מבית־עבדים ממצרים°, ובקרבו־אותנו־לפני־הר־סיני° [ל"י א (מהדורת בית אל תשס"ב) רכו].
בחירתנו מכל העמים - יצירת מהותנו. הוית עצמותנו הצבורית בכל ממשותה ושכלולה, תקפה ותפארתה [עפ"י שם, רכז].
ע"ע בחירת ישראל.

בטול יצרא־דעבודה־זרה°(11) - מעוט צביון החיים מיסודו הפראי הטבעי. <שהיה "כגוריא דנורא בבית קדש הקדשים"° - הכח הרענן של האהבה הכללית לאלהות שעמד על טבעו החזק, ממנו לוקח היסוד לעבודת הקדש, בהעלותו עד מקומו ושרשו ועד תעודתו במציאות החיים הכלליים> [עפ"י א"י ל־לא].
נטילת כח החיים הטבעיים מחפץ קרבת־אלהים° [עפ"י קבצ' א קז].
נצוח התשוקה הנפשית של יצרא־דעבודה־זרה, בהורדת טבע הנפש הטבעית ממקומה, והחשק של צמאון־לאלהות° בכלל שלא יעמוד עוד על כנו, <שמצאה יד כחם העצום של אנשי כנסת הגדולה, שהיה כל כך נאדר בעזר ד'> [עפ"י פנק' ב קכז (ל"ה 184)].
כפוף החפץ הכללי של היחש לאלהות על ידי הלימודים הרבים ודיוקי הפרטים של החובות המעשיות [עפ"י ל"ה 229].
החלשת כח האמונה הטבעי [עפ"י מ"ר 493].
בטול יצרא־דעבודה־זרה - 'השבת החכמים אחור'°, ו'מניעה מרשעים אורם', בנעילת פתחי החכמה של החכמות של חלק החי של המציאות; וכיון שכן, לא יביטו בני אדם כי אם אל חלק המציאות המת, כחכמת הטבע שבדורות הללו.(12) ובזה נפסקה הסיבה שהגדילה יצרא דע"ז, <עד כי אפי' באומות העולם לא נשארו כ"א מעשי אבותיהם בידיהם, ואינם עובדי ע"ז בעקרי הדעות, כמו שהיה בימים הראשונים>. "ממקום בית־המקדש° נבראת האורה"°, ורומז ג"כ על אור כל החכמות. והנה ג"כ חלק של החכמות החיצוניות ג"כ נובע מאור הקדושה שבבית המקדש, ע"כ נפק אתא כי גוריא דנורא - להורות על חוזק כחו, מבית קודש הקדשים [עפ"י פנק' ג רלז].
ביטול עיקר החכמה של הכחות העליונים הפועלים בחמרים ברצון ובשכל, והשפלת החקירה רק בהגופים והכוחות המתים, אז לא ישמע כלל קולו, כי יהיה סגור באופל הגופים והכוחות המתים.
בהדי דתפסו ליה אשתמיט ביניתא ממזיה - [בתחילה חשבו לתפסו באופן] שיבקשו רחמים שלא יוכלו הדברים שעליהם חקקו מיסדי ע"ז את חוקותיהם לפעול כלל, אך עפ"ז יהיה זה שינוי בטבע, גם כיון שעכ"פ יסודותיהם לא יהיו בטלים מן העולם, אז אפילו כשיתבטלו הפעולות של התועלת המדומה היוצאות מהם, מ"מ יוסיפו ברשע וכסל להרבות דברי שקר לבצר את עבודותיהם, ע"כ אין זו העצה° המצלת מידו - תפסוהו ע"י ביטול הפעולות שעליהן בנו עובדי ע"ז תכליותיהם, ואשתמיט ביניתא ממזיה, שתיכף היחל להתבטל חלק מעט מפעולותיו הנמשכות. אבל כיון שיסוד החכמות הללו היה מפורסם בעולם, רמי קלא ואזיל קלא ד' מאות פרסה (על ד' מאות פרסה) - שהרבו להרעיש עולם בדברי שקר ברעש גדול לבצר חומת השקר הנופלת, והרבו כתות ודרכים חדשים לעבודות המגונות, ע"כ חששו ח"ו מרחמי עליה מן שמיא - כיון שהכונה היא לבטל הכוחות השופעים ממנו, א"כ הוא שינוי בחק בריאתו, שמא ירחמו עליו שיחזור כחו בטבעו, כיון שעצם הכוחות הם חוקים בטבע ע"כ אמר להו נביא דרך אחרת בביטולו: שיבקשו רחמים על ההשכחה מן העולם יסודות אותן החכמות, א"כ לא ישמע קולו כלל, ויתבטל אח"כ בטבע. שדיוהו בדודא דאברא - החומרים שבמציאות, וחפיוהו לפומיה וכסיוהו באברא - הכוחות המתים, דאברא משאב שאיב קלא ושייף קליה - ולא ישמע כלל [עפ"י פנק' ג רלז-רלח].
ע"ע אמונה, היסוד הטבעי של האמונה. ע' במדור זה, פתקא (מן שמיא) וכו'. ושם, כלום יהבתיה (ליצרא־דע"ז) לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. ע' במדור אליליות ודתות, שורש יצרא דעבודה זרה בקדושה. ושם, יצרא דעבודה זרה.

בטול יצרא דעבירה(13) - בקשו (אנשי כנסת הגדולה) שיקבע הבורא ית' בטבע הנפשות להסכים שכל העריות הן מהמפורסמות° המוסכמות לגנות, ואז לא יהיה כח ביצה"ר° עוד להטעותו כי הדבר נכון וישר לפניו, <כי הסכמת הדברים המפורסמים למגונה פועלת מאד בטבע>. אך עריות מקריות שע"י התגברות החמריות, דבר זה צריך להחלשת הטבע, ע"כ, כשידעו שאי אפשר לבקש חצי דבר - פלגא מרקיעא לא יהבי - שיהיה שולט בכל עז ורק בדבר עבירה יבטל כוחו, כי הוא נס גלוי תמידי; ע"כ בטלו רק החלק האחד, דהיינו שהועילו להסכים בנפשות ישראל שהעריות האסורות בקרובות הן מכלל המפורסמות לגנות, ועי"ז לא נשאר כח בידו כ"א להכשיל בעבירה מקרית מצד התאוה בלא חשבון השכל, אבל התאוה שע"י חשבון שכל - שיהיו העריות דומות לו כדבר נכון בשכל - זה בטלו - כחלינהו לעיניה (נקרינהו לעיניה) שלא ישאר לו לכלי זיינו כ"א החשק שאין לו עינים ולא השכל, ואהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה - שנעשו מוסכמות לגנות בחק הנשואין [עפ"י פנק' ג רלח].

בטח אל ד' בכל לבך ואל בינתך אל תשען(14) - דע והכר כי כח הבינה°, ציור השכל השופט, רק אז יוכל ללכת ארחו לדעת את האמת, <וביחוד האמת המרכסת את ההוה אל העבר מעבר מזה ואל העתיד מעבר מזה>, כי אם כשיהיו מזומנים לו כל הכחות הדרושים להשלמת ציוריו: בריאות החושים, שלמות הרגשות, עדינות הרוח והחפץ הטהור; הכלל - כל הלב, כל החיים, צריכים להיות מכוונים להמציא להשכל השופט את החומר למשפטיו, לעדי אמת הסועדים את כסא משפטו. אז תהיה הבינה בינה שלמה למען "יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו"(15) [ל"ה 139].

בטחו בד' עדי־עד כי ביה ד' צור עולמים(16) - בטחון° הנצח התמידי של תמימות פעלו (של הקב"ה°), באחדות הבריאה של העולם־הבא° בנקודת היוד, והעולם־הזה° בבנין ההא [עפ"י ל"י ב (מהדורת בית אל תשס"ג) של-שלא].

בי אדוני(17) - בקשה פנימית, הבעה הבאה מתוך מעמקי הנשמה°, מתוך הריכוז היותר פנימי° ויותר כללי° [ר"מ קלב].

בי - ("בי נשבעתי נאום ד'") - ע' במדור תיאורים אלהיים.

ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד - ע' במדור זה, והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד.

ביום שחרב בית המקדש נולד המשיח - ר' במדור משיח וגאולה.

בין הערביים(18) - מכי משחרי כותלי, וינטו צללי ערב, אז מתגלים הכחות המוגבלים, ההויה המציאותית, בתאוריה הפרטיים [ע"ר א קנו].

בין השמשות - (בערב שבת) - ע' במדור מועדים וחגים, שבת.
"ערב שבת בין השמשות" - ע' שם.

בין מים למים - ע' במדור זה, מים.

בין שדי ילין - ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, שָׁדַיִם.

בינה יתירה - (באשה) - ע' במדור הכרה והשכלה והפכן.

בינת הלב - ר' במדור הכרה והשכלה והפכן, אובנתא דליבא.

"בית אמי" ו"חדר הורתי" - המשכן° נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי"(19) לערך כלל ישראל - שחינוך עבודת־ד'° שבמשכן קבע את הקדושה בישראל לדורות [מא"ה ג קמד].

בית גנזיו(20) - (של הקב"ה) - עומק ההשגה באמתת ד' [ע"א א ה קח].

בית ד'(21) - המציאות°. כל המעשים והיצורים בקשורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, הקשר הכללי זהו בית ד' כולו [ע"ר א נג].
שיגוב אור־ד'° בעצמו לבדו, המגמה האצילית המתעלה מכל רעיון של צרכי הברואים, שכל ענינה הוא ההשלמה של החפץ הקדוש האלהי בעצמו [עפ"י ע"ר ב עט].
ע"ע בית הגדול, הבית הגדול. ע' במדור זה, חצרות בית אלהינו.(22) ושם, חצרות ד'. ע' במדור משה, "בכל ביתי נאמן הוא".

"בית יעקב" לעומת "בני ישראל"(23) - הכלל°, יקרא בית יעקב, מצד שלמותם החיצונית העומדת להשלמת זולתם. ומצד שלמותם הפנימית הנישאה המרוממת למעלה מכל מיני שלימות של כל גויי הארצות יקרא בני ישראל [עפ"י ה' רלב].
ע' במדור זה, בני בכורי לעומת בנים. ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע"ע בחירה, (בעם ישראל, לעומת סגולה). ע' במדור מדתם ועניינם הרוחני של אישי התנ"ך יעקב, מדת התאר יעקב (לעומת ישראל). ושם, ישראל, מדת התאר ישראל (לעומת יעקב).

בכל ביתי נאמן הוא - ע' במדור משה.

"בכל דרכיך דעהו"(24) היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה(25) - באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', ע"כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים. והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה. ע"כ היא פרשה קטנה - שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו, ומ"מ כל גופי תורה תלויים בה - כי בזה יעשה הכל כשורה ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית [מ"א ב ב].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, העלאת ניצוצות.

בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך - מתוך המעלה הגדולה הכללית של דעת־ד'־אלהים° שמופיעה בדרכים הכלליים שלך, תימשך ותזכה שהוא יישר ארחותיך הפרטיות בישרות ההבנה ובישרות המעשים [א"ל קלה].

בלא לב ולב(26) - באין פנות אל כל פניה עצמית [עפ"י אג' א שנג].

בלבול היצוע(27) - שינוי סידרי הבית (בית יעקב, שרושמו הוא הרושם הגזעי באומה לדורותיה) בחוזק יד, שלא ממקור הרגש של ההוה כ"א מפאת הדברים שנתגלגלו מהעתיד הרחוק והמכוסה [ע"א ד ה מז].
ע' במדור זה, חטא ראובן.

בלילה שירה עמי - ע' במדור זה, ובלילה שירה עמי.

בלע המות לנצח - ע' במדור מות ועניינו.

במחשכים הושיבני(28) - בשדרות החיים הנמוכות, במבואות האפלים [עפ"י א"ת יג א].
שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים° של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם [קובץ א תפב].

"במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל(29) - ע"י שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם, נדחק הרוח, והוציא הרבה שעיפים בתכונות המוגדרות של המעשה ושל החיקור הפרטי שבתולדותיהם [עפ"י קובץ א תפב].
ע' במדור זה, כי אשב בחושך ד' אור לי. ע' במדור תורה, תלמוד. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, אמוראים, מבחינת אלהים דקטנות.

במראה ולא בחידות(30) - לא בביטול החושים כי אם בהתקדשותם והתטהרותם [א"ל לד].
ע' במדור משה נבואה עליונה, של אספקלריא־המאירה.

בן חורין - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בן עמרם - ע' במדור משה.

בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בני בכורי ישראל(31) - מעלת ישראל ויתרונם העומדים לעד ולעולמי עולמים, כמו שמעלת הבכורה° אינה זזה מהבן הבכור גם כשיולדו להאב בנים אח"כ, מ"מ הבן הבכור יתר שאת לו ויתר עז ויורש פי שנים. <שלא תאמר שאמת הדבר שהקב"ה° בחר בישראל מכל העמים ונתן להם יתרון ומעלה ודבקות° בו ית' על כל עם ולשון, אבל כ"ז אינו נוהג כ"א כל זמן שלא נתקן העולם במלכותו° ית' ולא שבו כל האומות להכיר אלהותו ודרכיו, אבל אח"כ כשיהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם־ד'° אז לא יהי' יתרון לישראל על כל האומות כיון שכולם יכירו וידעו כבוד° שמו ויכירו כח מלכותו> [עפ"י מ"ש קמב (ה' קפד)].
בכורה - השלמות העליונה שהיא למעלה מכל בחירה°, שזכה בזה יעקב־אבינו° ע"ה וזיכה לבניו אחריו [מ"ש שיד (מא"ה ג רג)].
בני בכורי - הכח של הפעלה לטובה ולקדושה על כל העמים שהונח בישראל. הוראת ההשפעה לעמים רבים, והתפשטות רבה מן הפנים אל החוץ בהופעת הקודש° [עפ"י ע"ר א קו, קז].
"בני בכורי" לעומת "בנים"° - סגולת־ישראל° היא כפלים, הסגולה° האחת היא לתקן את העולם ולהדריכם בהכרת השי"ת°, והסגולה השנית בשלמותם ועבודת° השי"ת וקרבתו° ית' הראויות להם לפי ערכם המקודש מצד עצמם (בנים). ישראל שנקראים בכור הם ממלכת־כהנים°, ומחויבים ללמד דרך־ד'° לאוה"ע, וביחוד לע"ל כשיכירו דרכי־ד'° וירצו לדבקה באורחותיו [עפ"י מ"ש קמג (ה' קפד)].
ישראל מצד ההכשר שיש בעצמם לאהבת־ד'° קראן בנים למקום°, כבן שנמשך לאהבת אביו. והנה בזה אין עוד יתרון ניכר לאהבה, מפני שהשם בנים אין לו מובן כ"א כשכל העולם כולו אינם מכירים כלל את אביהם־שבשמים°, שאז ודאי אינם נקראים בנים כ"א אותם שמכירים אותו ומודים ומעידים שהוא אביהם. אמנם הבכוריות, הוא מיוחס ג"כ לזמן שבנים אחרים צעירים הבאים אחריהם ג"כ ימצאו, דהיינו ביחש לההשקפה על העתיד, שעתידין כל באי עולם להכיר כבודו של אדון־כל° היחיד בעולמו, מ"מ לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות(32), שהם הם ראשית־תבואתו°. וזה יבליט כח האהבה לעומת עמים אחרים המשתדלים ג"כ לקרבה לעבודת־ד'°, ואז בזמן ההוא כבר תצא אל הפועל פעולתן של ישראל על העולם הגדול שמחוץ לגבולם [ע"א ג ב קמח].
בנים לד' - זרע ישראל, בני בית, תופסים את התוכן הבניני, שהתכונה היראתית והחק קשורים בו ביחד, בנין עדי עד [קובץ ו רכב].
ע"ע ישראל לעומת ישורון. ע' במדור זה, קדש ישראל לד' לעומת ראשית תבואתה. ושם, בית יעקב לעומת בני ישראל.

בני בריתך - (בני ברית ד') - הוטבענו, מצד המשקל המדעי שלנו, ע"י הרצון האדיר הקדום, אשר הובע בעמנו לבא ברצוננו הכללי בברית ד'. וזה עשה חקיקה גדולה ורשם נצחי במהלך הנפשות כולן של כל דורותינו, להיות בכל אחד מאתנו רשומה, ע"י השפעת הכלל, כבר לא רק נטיה טבעית, כ"א גם רצונית ושכלית טמירה, להתקשר בקשר רוחני אמיץ לאל חי וקים [ע"ר א קה].
ע' במדור זה, עמך.

בני עלייה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בנים - ישראל נקראו בנים למקום°(33) - שסיבתנו מכלל עצמיות ב"ה כערך הבן° אל האב° [ע"ר ב קע].
ע' במדור זה, בני בכורי ישראל, "בני בכורי" לעומת "בנים".

בנפשותם של צדיקים נמלך, "עם המלך במלאכתו ישבו שם"(34) - בחר בישראל, להקבע בזרע אברהם יצחק ויעקב נפשות נאצלות גמורות בפרצופן <כשהי' רצון השי"ת לסדר נפשות האדם בדרך קליפה וסגולה> [ע"ר ב קנו].

בעוה"ז, תורה נתתי לכם ולעתיד, בעוה"ב, חיים אני נותן לכם(35) - שמתגלה אז האמת לאמתה שהתורה° היא החיים, הנתונים ממקור־החיים° [א"ל קכה].

בעון ג"ע ע"ז והשמטת שמיטין ויובלות גלות באה לעולם(36) - חטא יסודי שגורם גלות°, מה שמהרס את התכונה האלהית° של האומה° בכללה, את היסוד של הקדושה° הלאומית הכוללת, מה שאינו נותן את תכונת החיים של כל יחיד להתרומם לטהרתה° וקדושת° שאיפתה, (ג"ע°). ומה שמאפיל את ההארה°־האלהית בכללה מהאיר ברום ערכה באומה, (ע"ז°). ומה שמעכב את השיווי האלהי ואת המנוחה הדרושה לסדרי החיים הצבוריים, כדי שישובו מעצמם להתרומם ולהתעלות° כפי טבע הנשמה° הלאומית האלהית הקדושה ביסודה, (שמיטין° ויובלות°) [מ"ר 281 (ח"ה צח)].

בעל דין קשה(37) - כחות המתנגדים לאדם המערבבים ומסבכים את הדברים, מעוררים רגשות של מהומה, שעל ידיהם האדם אובד את עצתו° הישרה° ואת מנוחת נפשו [עפ"י ע"ר א פב].
ע' במדור זה, דין קשה.

בעל החוטם - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בעל כנפים - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בעל תשובה - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.
בעל תשובה - "הגדול בבעלי תשובה" - ע' שם.

בעלי אומניות - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בעלי תריסין - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בעת ההיא(38) - אור התכן של העת, באותה המדה שהיא מושרשת במדרגתה העליונה, בצורה הרוחנית של סדר זמנים, הנסתרת והאצילית. בשרש הנסתר והחבוי של הזמן [עפ"י ע"ר א קטז].

בפיך ובלבבך - "בפיך ובלבבך לעשותו"(39) - בשכל האדם וברצונו [מ"א ב א].

בצדק תשפוט עמיתך(40) - משפט צדק - משפט הצדק והאמון, של יושר ההבנה וההרגשה ההדדית, המבחין והמעריך את פרטי המעשים על אמתתם הנכונה, המאיר אותם באורם המלא ומכוון מתוך כך נתיבות היחיד והצבור [עפ"י ל"י ב רלד].
ע' במדור זה, דיון לכף זכות.

בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחתה כי לא תקרב אליך(41) - במלאות איפת הצדק וכל תנאי החיים יתאימו למדת המוסר° השלמה, אז הרגשת החמלה - העלולה ביותר להתנער בטבעה השלם, הבנוי לה ע"פ הכמרת רחמים של שעה, בזמן שאין תנאי החיים הכלליים, המוסריים והחומריים, מסכימים לזה (הכמרת רחמים כזאת היא באמת רק רפיון ומורך לב - מחתה לבדה) - איננה רחמים כ"א גזרה°, לא צדקה של ויתור, כ"א משפט ודין גמור, גזירה וחק איתן. אז, אל תיראי פן הריחוק הנעלה מעושק, ולאו דוקא מעושק אדם כ"א גם מעושק כל יצור כל חי, יסבב לך רפיון מוסר, ירידה ונפילה, כמו שהיה קודם ההכשר הנאה והעליון המובטח, וממחתה אל תיראי - ממורך לב, מחלישות נפש, שמסבבת הגברת מדת המוסר יותר ממה שראוי לפי חוזק כהות הנפש של מקבל ההדרכה. כי לא תקרב אליך [עפ"י א"ה (מהדורת תשס"ב) ב 93].

בצל חמה, בצל לבנה(42) - בצל הזמן החולף ועובר [ל"ה 166 (פנק' ב קיב)].

בקרבך קדוש(43) - רוח אל חי־העולמים° בנו חי [אג' ג לו].

בקש יעקב לגלות את הקץ° לבניו(44) - להודיע את תכלית המעלה למה הם צריכים להגיע, באופן שיהיה אפשר להבין ולקבל על עצמם דוקא שהם יגיעו ע"י מעשיהם אל זאת המעלה [מ"ש רעח].
ע' במדור זה, מדת הימים. ושם, אבן די לא בידין.

בר אבהן - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בר אוריין - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

בר מצרא(45) - תאר תלמודי על מי שיש סמוך לגבול אחוזתו קרקע העומדת למכירה שהוא קודם בזכות הקנין לכל אדם, ונקרא האיש "בר מצרא", והדינים המסתעפים מזאת הזכות נקראים "דינא דבר מצרא" [נ"א ד 23].

בר נפלי - ע' במדור משיח וגאולה.

ברא מזכה אבא(46) - השרשים שמבוע החיים הומשך מהם, הנם מתברכים לפי ברכת הענפים. הטבת הרצון החפשי והוספת הארת החיים שבברא, בתור ענף שואב חיים משרשו, פועל פעולה רבה על השורש גם אם כבר עברה עליו תקופת ההטבה החפשית שבבחירה°, ובזה מואר הוא באור זכות° ומתעלה מירידת הדין־הקשה° לעליית הרחמים־העליונים° [קובץ ז נא].

בראתי יצה"ר° בראתי לו תורה תבלין - עומקן של דברי חז"ל (אלה)(47) - כיוון שעל כרחך אנו צריכים לומר שהלימוד והדרישה יפתחו את הכשרון לצד הטוב° - בראתי לו תורה תבלין, הלא כבר יש מקום לחופש בחירה לכל הדעות (- בראתי יצה"ר) [עפ"י פנק' א סד].

ברוך - (לעומת "ארור"°) - ע' במדור מדרגות והערכות אישיותיות.

ברוך כבוד־ד'° ממקומו(48) - המשכת האור הטוב°, החיים הקדושים שבכללות ההויה, שהנם מלאים שאיפת קודש° לנועם־העליון° של אור־ד'־בעולמו° [עפ"י א"ק ב שסח].

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד - קבלת מלכות שמים של בשכמל"ו - האור° הנמשך ממקור התורה° שקדמה־לעולם°, ביסוד ההויה והקמת צבאות° עולמים° [עפ"י ע"ר א קיא].
ע"ע מלכות, ההשגה מצד המלכות. ע"ע אחדות, האחדות המופעה בעולם. ע"ע "שמע". ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, "יחוד תחתון". ע' במדור זה, כבוד מלכותו. ע' במדור שמות כינויים ותארים אלהיים, שם, שמו של כבוד המלכות. ר' בנספחות, במדור מחקרים.

ברית אבות(49) - הברית° על שלא יעזוב השי"ת את ישראל, ויצילם מכל צר על פי דרך הטבע° <והברית הזו עומדת לדורות, שבכל יום ורגע נעשים לנו ניסים° מסותרים בטבע, ואין בעל הנס מכיר בניסו. ומתנה זו יש לנו לעד, וגם כשאין אנו זוכים לנס, מ"מ עפ"י דרכי הטבע שומר אותנו השי"ת בהשגחה־פרטית° בזכות ברית אבות> [מא"ה ג קפט].
ע' במדור זה, זכירת "ברית אבות".

ברית חדשה(50) - הברית החדשה, שלא תופר - קביעות טבע האהבה° בלב, כמו שנקבעה קביעות הקדושה° הכוללת בקריאת שם־ד'° על האומה בכלל, כן וביתר עז יקבע השי"ת° טבע האהבה על לב עם ד' עד שלא תזוז מלבבם ומלבב בניהם ובני בניהם עד עולם [מ"ש רעה].

ברית עולם(51) - הבטחה של העמדה התדירית, (מצד) קשורה בדבר עצמי, בקשר נצחי [עפ"י ע"ר א רג].
הודאיות° החודרת ובוקעת בכל המסילות, האספקלריאות, הממוצעים°, בשילובם° של שני הכוחות הנפלאים, הראשית° והאחרית°, המחשבה־האצילית° והמעשה המתוה את העולם והחיים [עפ"י א"ק א רז, וע"ר א רב, רג].
הודאיות־המוחלטה הכוללת את הערכים° כולם [עפ"י א"ק א רז].
ע' במדור תיאורים אלהיים, שבועה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, פרצופים, "אבא יסד ברתא". ע"ע ברית, כריתת ברית שכרת השי"ת עם ישראל.

ברכה בתורה תחילה - ע' במדור תורה.
ברכה בתורה תחילה - כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו - ע' שם.

ברכֹת שמים מעל ברכֹת תהום רֹבצת תחת(52) - שתהיה הברכה שמימית, שהיא ניסית°, מ"מ תהיה רבצת תחת - בדרכי הטבע° [מא"ה ג קצו].

ברכת אברהם(53) - טל העושר הכללי (הכלל אנושי ועולמי) של האדם הגדול בענקים [א' י].
הברכה° שהננו נושאים את דגלה עדי־עד° - ההכרה שרק רצון אידיאלי°, נשגב מכל עולמי עד, שולט בכל, והוא ממלא גם את לב האדם והאומה, ומנצח את הווייתה ומנהלה עַלמוּת [עפ"י אג' ג מב].

ברכת ד' - "לברך את שמך" - עשית הטוב° והישר° ועשות הכל אל התכלית המעולה [עפ"י ע"א א ב יט (ע"ר א רנה)].

ברכת הדיוט הצריכה לגבוה - "ישמעאל בני ברכני"(54) - הרחבת חוג הטובה היוצאת משפע הרוחניות [עפ"י קבצ' ב נח 18].

ברק - (בדימוי הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים) - הרגש הטהור הפועם בעת טהרה° בלב. קול־ד'°, בעת ההתעלות שבנו, הקורא ללכת בדרך חיים, המעורר ללכת בדרך־ד'°. שאין הדבר נמשך הרבה <כי עוה"ז דומה ללילה> [עפ"י פנק' ג רצב-רצג (ה' יג)].
ע' במדור אדם הראשון, להט החרב המתהפכת. ושם, חטא הקדמון, החטא ותוצאותיו.

בשביל התורה נברא העולם(55) - מצד חשיבות התורה רצה הש"ית להשלימה שתוציא את השלמות שבה בכח אל הפועל ממש ותצא לאור ע"י היצירה. (בשביל) שמותיו־של־הקב"ה°, דהיינו תאריו ופעולותיו [עפ"י מ"ש צד].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה.

בשביל ישראל נברא העולם(5)(5) - תכלית הבריאה היא למען טובו° ית' כדי שיהיו נמצאים המקבלים את טובו בתכלית השלמות, וזהו בשביל ישראל שהם ראויים לקבל את עומק הטוב מידו. (בשביל) השפעת הטובות בשלמות [מ"ש צד].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה.

בשבילי נברא העולם - ע' במדור זה, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

בשם אלהינו נדגול - ע"ע דוגלים בשם ד'.

בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה - ע' במדור זה כֹל, בכֹּל.

בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין - ר' במדור זה, מדת הדין, שעלתה במחשבה, לפני בריאת העולם.

בתי גואי(56) - רז° ההויה הפנימית° [עפ"י א"ק ג קפט].
ע' בנספחות, מדור מחקרים, בתי גואי בתי בראי.

  1. סנהדרין צז.
  2. שמואל א יז יב. ברכות נח.
  3. בראשית כד א. ע"ע זוהר ח"א רכד.:, קהילות יעקב, ימי חיי האדם "כבר מבואר בזוהר הקדוש בסוד "ימים יוצרו" ואברהם זקן בא בימים שמהימים נעשה לבוש לנשמה". ע"ע אור החיים עה"ת, בראשית, מז כט. ושם דברים לא יד "חלקי הנשמה נקראים ימים". ע"ע בית עולמים לריא"ח, קכט: ד"ה לית.
  4. תהילים לו י.
  5. שבת לה. בויק"ר, פר' כב ד (וע' בחדושי הרד"ל שם ס"ק יז), ובירושלמי כתובות סז. משמע שמקומה בימה של טבריא. בשו"ע או"ח רצט י "בארה של מרים סובב כל מו"ש כל הבארות". ובאוצר מדרשים סדר ארקים (סדור של מדות טובות) עמ' 70 ד"ה עשרים, משמע שתעלה לע"ל בגיחון. ובילקו"ש יחזקאל מז רמז שפג "ר' פנחס אומר מי הבאר עתידים לעלות מתחת מפתן הבית וכו'" ע"ש. ע"ע חסד לאברהם, מעין שני, נהר נה "הבאר ממש מים מן המלכות ושפע קדושתה המקדש הגוף ומכין הנפש לעסק מצות התורה". ע"ע דובר צדק 142.
    מקור השאיבה דרוח־הקודש - מהרש"א בכורות ח: "הבאר הזה רמז למקום ששואבין ישראל רוח הקודש, כדאמרינן - שמחת בית השואבה, שהיו שואבין משם רוה"ק. ונאמר: 'כי אותי עזבו מקור מים חיים'".
  6. עפ"י ברכות ל:
  7. דברים לב ח.
    "בנפשותם של צדיקים נמלך, "עם המלך במלאכתו ישבו שם"" - ילקו"ש דברי הימים א ד רמז תתרעו.
  8. מציאות הלאומיות בעולם, לא היתה ראויה להתקיים וכו', כ"א בשביל ישראל - ע"ע מ"ש, דרוש כב. ע' במדור זה, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.
  9. איוב כב ל. ועפ"י תהילים יח כה.
  10. ע' אור החיים בראשית א כז. ""ויברא אלהים את האדם בצלמו". כי ברא האדם בב' צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה, ועליהם אמר "בצלמו" פירוש: של הנברא; והב' הם בחינת המאושרים, עם ישראל נחלת שדי, כנגד אלו אמר "בצלם אלהים בראו", הרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים ב' צלמים צלם הניכר וצלם אלהים רוחני נעלם, והבן".
  11. סנהדרין סד. יומא סט:.
  12. ע' במדור זה, והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו.
  13. סנהדרין סד. יומא סט:.
  14. משלי ג ה.
  15. עפ"י ישעיה ו י.
  16. ישעיה כו ד.
  17. בראשית מג כ.
  18. שמות כט לט.
  19. המשכן נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי" - שיר השירים רבה ג ד.
  20. ברכות לג:
  21. תהילם כג ו.
    בית ד', המציאות - בתורת העולה, ח"א פרק א "כי העולם בכללו נקרא מקדש של מעלה, להיות(ו) פעולת הש"י, וכן נקרא העולם בכללו בית אל, כמו שפי' הרב שם טוב פרק נ"ד ח"א מספר המורה וכו', ולזה נאמר במשה רבנו ע"ה "בכל ביתי נאמן הוא" ר"ל שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן".
  22. ע"ע בנספחות, מדור מחקרים, תכלית הבריאה.
  23. שמות יט ג.
  24. משלי ג ו.
  25. ברכות סג.
  26. דברי הימים א יב לד.
  27. שבת נה:
  28. איכה ג ו; תהילים קמג ג.
  29. סנהדרין כד.
  30. במדבר יב ח.
  31. שמות ד כב.
  32. לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות - ע' ע"א א ה פד.
  33. אבות ג משנה יד.
  34. ילקו"ש דברי הימים א ד רמז תתרעו.
  35. בשמו"ר פר' מח ד: "בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז) ונתתי רוחי בכם וחייתם". ע"ע ילקו"ש שה"ש א, רמז תתקפא. אך ע' א"ק ג קו, קלח, ובש"ק, קובץ א תשעז.
  36. שבת לג.
  37. ברכות טז:.
  38. צפניה ג כ.
  39. דברים ל יד.
  40. ויקרא יט טו.
  41. ישעיהו נד יד.
  42. רות רבה פר' ה, ד: וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חוסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר: "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".
  43. הושע יא יט.
  44. ילקו"ש בראשית מט, רמז קנז.
  45. ב"ב ה.
  46. סנהדרין קד.
  47. קדושין ל:
    עומקן של דברי חז"ל - ישנה בדבריהם אלה הוכחה נגד המתנגדים לחופש הבחירה.
  48. יחזקאל ג יב.
  49. ויקרא כו מד. ישעיה נד י. תוס' שבת נה: ד"ה ושמואל. ידי משה על ויק"ר פר' לו ו "וזהו שאמר הכתוב ואף גם זא"ת ראשי תיבות זכות אבות תמה, בכל זאת לא מאסתים להפר "בריתי" דייקא דברית אבות לא תמה".
  50. ירמיה לא ל־לא.
  51. בראשית ט טז, שמות לא טז, ויקרא כד ח.
  52. בראשית מט כה.
  53. בראשית כח ד.
  54. ברכות ז.
  55. בתי מדרשות ח"א סדר רבה דבראשית אות ה. ילקו"ש ישעיה סו, רמז תקי.
  56. חגיגה ה:.