ב"ה כט כסלו תשמ"ט. ירושלים. שלו'. לסוגית מושג 'האידיאלים' במשנת הרב. אם יורשה לי אעיר, שדומני שנשמטה בה נקודה עקרית (שממנה נגזרות גם השלכות מסוימות לסוגית הרוח והחיים) ולדעתי יש צורך רב בהדגשתה. האידיאלים הם אמנם הספירות, הקטגוריות השכליות, הם הערכים המוסריים המחייבים בחיי המוסר הפרטיים והחברתיים, והם המגמות המעצבות, בפילוסופיה של ההסטוריה. אך ביסוד הכל, מוכרחים הם להיתפס באופן שישמר מתאור האידיאליות כישות אפלטונית, מופשטת, אילוזיונית משוטטת בכל מלא עולם, שיחסנו אליה מצטמצם בשאיפות לחקוי וממוש. קונספציה שעדיין אינה מסמנת את עיקר חדושו של הרב בסוגיה, ונותנת מקום לסיגי השפעה נוצרית לחלחל במבנה המחשבה. אצל הרב האידיאליות היא הקטגוריאליות הנשמתית של החיות של הקולקטיב הישראלי. רק האומה הישראלית הווה בעצם חייה את האידיאליות, שהיא אחת אתה, האידיאליות - והחיות־הישראלית, שהיא בה ואינה בילתה, והחיות־הישראלית - והאידיאליות, שהיא בה ואינה בילתה, בחיי האומה עצמה, אשר בה היא התגלות האידיאלים האלהיים באדם ובעולם. בזאת, ורק בזאת, מקבלת המציאות את הוויתה, והאנושיות את אור אלהיה, בתוכה בעצמה בכל מלואה, שאור אלהי זה, האידיאליות, מתכנה על מעמדה הנורמאלי, ומגדיל ומאדיר בה את כל העז והגבורה, כל ההוד והששון, כל המפעלים, ומעלה את התפתחותם והשתכללותם, על ידי הזרמים האיתניים השוטפים ועולים, המתמלאים וחודרים בהם מתוך חיי העם הישראלי עצמם בתוקף־חילו בנבואתו בכהונתו ובחכמתו, במקדשו ובממלכתו, בכל ענפיהם, ומשפיעים באופן טבעי ממילאי, על הכל. והכל בזאת, קדש־החיים, אמיתת החיים, האידיאליות בהתגבשותה.(1) רק עצם ההויתיות של החיות־הישראלית, כאידיאליות האלהית, מצילה את היחס האנושי, בין שהוא מדעי שכלי - כשלשפינוזה, בין שהוא רליגיוזי רגשי - כשלאוטו רודולף, מחותם הקלון האלילי. כי מה שלא ניתן לממוש ברגשות ושאיפות שאינן מקיפות וסוחפות את טוטאליות החיים, מתנסח ב"אומר החיים" הכללי של האומה כולה כמכלול, כחטיבה יחודית אחת. בזאת מסומן החלוק המהותי בין האידיאליזם הקנטי־מארבורגי, ההגלי וכו', ובין מונח זה במשנת הרב, לא זו בלבד במימד הויטליסטי מוסרי, לא זו בלבד בתאור ההסטוריוסופי עפ"י הצורות האידיאליות, אלא בהצבעה על המרכז הממשי־אידיאלי, הישות החיה כנשמת האומה הישראלית, שהיא גם היא נשמת העולם, ההסטוריה, התרבות, והאדם. בתפיסה זו את המציאות האידיאלית־ישראלית, מציג הרב את הפתרון הישראלי "לשאלת המוסר", שאין לה כל פתרון אמיתי מחוץ למסגרת הסברתית זו.(2) שכן, בזאת מסומנת בצורה בהירה, עזה ומוחלטת הדרך להתאחדות עם המוסרי־המוחלט, לאדם, לאומות ולעולם - תורת ישראל!(3) זהו סוד "סגולת־ישראל". זהו 'היסוד האופטימי' בעתיד הישראלי, סוד הקיום הכשרון וההשפעה ב"אומר חייה" ההסטורי של האומה, וסוד גבורתה הצבורית בעת קץ גלותה בארצה. זו הסיבה העקרונית למרכזיותו של הספר 'אורות' בכתיבה של הרב, שרק ממנו אנו נגשים לשאר כתביו. עיין ב'עקבי הצאן' בעמ' קלב בשתי הפסקאות האחרונות, בעמ' קלג ובעמ' קלו: "השאיפה להאידיאלים האלהיים צריכה היא להתגלות באומה שלמה המוכשרת לה - בישראל, היא נתגלתה בטבע הנשמה הלאומית הכללית". "נשמה נצחית לעם שלם, וממנה לעולם כולו עדי־עד". ושם עמ' קלז־ח: "הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה, בחייה היותר שלמים החברתיים והמדיניים, גרם לקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי". ושם: "עם חשוב משפיע... בכל עצמיותו". ובע"ר ב קנח: "האידיאלים הכללים שהם המגמות העולמיות כולן, אצילות האורות העליונים ברוממות תעודתם, נשמתה של האומה הישראלית, ונשמתו של כל יחיד מישראל בפנימיות מהותה, מאור זה היא אצולה". ובעוד מקורות בכתבי הרב, שודאי לא נעלמו מעיניך. באותו טבע אידיאלי של נשמת האומה מונח גם יסוד האחדות, לא זו בלבד של 'הרוח והחיים', אלא של התרבות העולמית כולה, ואין צורך לומר של הזרמים השונים ביהדות, ועל כולם אחדות השיטות של גדולי ישראל כגון הרמב"ם והמקובלים,(4) שמאחר שכולן נגזרות מרוח החיים האידיאלי הנושב בנשמת האומה ממקור נשמתה האלהי המוחלט, כולן כולן על כל זרמיהן חושפות את מבוע החיים הרוחניים האחד הכולל את כולן כאברים שונים בגוף אחד, שהחיים האחדותיים עושים דרכם דוקא ע"י נתינת מקום לכל שיטה עפ"י ערכה וענינה המיוחד. בנקודה זו מתעלה שיטתו של הרב מתפיסת מקום בתור שיטה בצד שיטות אחרות ביהדות, לכלל השיטה הכוללת המגלה את ההתאמה וההשלמה ההדדית של כל השיטות כולן, ש"אלו ואלו דא"ח". בזאת נכללת שלשלת המחשבה הישראלית כולה, בערכה האלהי השלם והמלא, בקביעת מסקנתה בשיא בהירותה בגילוי המסכת של ההחלטיות האלהית של קדושת־האומה על ידי "בונה מקדש האומה הפנימי".(5) ובזאת פתח לישוב מספר סתירות לכאורה גם בכתיבתו של הרב עצמו. בכבוד ובברכה יוסף קלנר